בחיים לא ראיתי קרב MMA. לא מתחבר לכל הסצנה. אני אמנם שוקל 90 קילו (עיגלתי למטה) ונמתח לגובה של כמעט 1.90 מ' (עיגלתי למעלה), אבל האגרסיביות היא ממני והלאה. תשאלו כל חבר צוות מהצבא שנכנס איתי לזירת הקרב מגע. מאמן הכדורסל שלי היה מכנה אותי "לאטך". אם אתם רוצים לקבל מושג כללי על הנוכחות שלי, תחשבו על באלו מ"ספר הג'ונגל": גדול, מחבק ולא מפחיד.

העניין הוא שלפני כמה שבועות שכנעו את באלו ללכת לאירוע Bellator MMA . בכל זאת, ערב קרבות בינלאומי ממש כאן בישראל. אז התחלתי לראות קצת קרבות מה-UFC, וככל שהימים חלפו והאירוע התקרב, חשש קל חלחל לי לראש והתחילו לצוץ כל מיני שאלות מטרידות או יפות נפש, לשיקולכם: האם בשנת 2016, מבוא ל-17, יש בכלל מקום לספורט הזה? האם לא למדנו כבר שקרבות אדם הם דבר מזעזע? לפחות כשמקסימוס עמד למות, כל הקהל הוציא אותו מזה בשאגות "Live". בזירת ה-MMA אפילו את זה אין. שם הכל פשוט: שני בני אדם שיעשו הכל כדי לשנות את עיצוב הפנים של היריב בשביל הרבה כסף. לא תופס את תרבות הגיבורים הזאת. אבל הנה, אתמול בלילה מצאתי את עצמי תופס מונית להיכל מנורה מבטחים כדי להיות חלק ממנה.

MMA בישראל (צילום: בלאטור)
ה-MMA מגיע לישראל|צילום: בלאטור

היי, זה אורי ששון!

השערים נפתחים. אני מנסה לזהות מי הקהל שמציף את ההיכל בזמן שמכבי תל אביב משחקת בכלל ביוון. כמובן שהרוב גברים, חלקם כל כך שריריים שהם מוציאים את המאבטחים לאטכים. אבל הנה גם נשים, ילדים, חיילים, עומר אדם והמדליסט האולימפי אורי ששון. בקיצור, זה לא ספורט כל כך נישתי. העם אמר את דברו.

האווירה בחוץ ישראלית למדי. ספסרים מנסים למכור כרטיסים במחירים מופרזים, תורים קולניים, ארומה. בפנים, לעומת זאת, יונייטד פאקינג סטייטס אוף אמריקה. מוזיקה משלהבת, אורות מכל עבר, זירה שמוצבת בדיוק במרכז ומסביבה גדר, כנראה למקרה שאחד הלוחמים יחליט לברוח. ילדים מתרוצצים עם פופקורן וקולה, מלא מצלמות, כרוז שמנצח בקולו הערב על האנרגיות כמו שאמאן בטקס איוואסקה, גיבורים לאומיים (כבר אמרנו), שופטים חסונים שלא כדאי להתעסק איתם ושתי נערות זירה שתפקידן הפורמלי הוא להזכיר לנו באיזה סיבוב אנחנו בקרב, אבל יש בסך הכל שלושה (5 דקות כל אחד), ככה שהן לא בדיוק הכרח קיומי.

אני מתיישב שניים וחצי מטר מהזירה באזור השמור לעיתונאים, מנסה להבין מה קורה סביבי בזמן שבזירה כבר עסוקים שני לוחמים במלאכתם. כל אגרוף שפוגש גוף, כל חצי בעיטה, מלווים בתשואות סוערות של הקהל. אני שואל עיתונאי יודע דבר שיושב לידי אם יש הגבלות מסוימות, וזו תשובתו: "החוקים ברורים, לכו מכות עד שאחד נכנע או שהשופט מרגיש שראוי לסיים את הקרב בגלל נוקאאוט. אסור בעיטות לאברי מין או לאצטרובל המוח, מאחורה שמה. לפעמים הקרב מסתיים ללא נוקאאוט, ואז שופטי הצד מכריעים. זוז, אתה מפריע".

עד עכשיו אין לי מושג איך שופטי הצד מכריעים. זאת אומרת, אני יכול לקרוא בוויקפדיה ולהסביר לכם, אבל תעשו את זה לבד. עכשיו יש מכות.

כן, אני מודה, האדרנלין מתחיל לזרום. לא יעזור כלום, יש משהו מהפנט בשני אנשים הולכים מכות. במיוחד כשיש שופט ואין עליי אף טיפה של אחריות אזרחית לקום ולהפריד.

הגבר הגדול שנשאר אחרון

החלק הראשון של הערב מוקדש ל"קרבות חימום", 12 במספר. הלוחמים שמתמודדים בחלק הזה הם ברובם ישראלים שקיבלו הזדמנות להילחם על במה בסדר גודל עולמי ובשידור חי בהמון מדינות. חלק קטן מהלוחמים מגיע בשביל להרשים את ראשי ארגון בלאטור MMA; אם הם יהיו מספיק מעניינים, יציעו להם חוזה והם יהיו חלק מהסבב באופן רשמי. חואקין באקלי, אמריקאי, הגיע בדיוק למטרה הזו כשבמאזנו 0:6 נקי ומרשים. הקרב בישראל צריך להיות זה שיביא לו חוזה.

מול חואקין הצעיר ניצב הלוחם הישראלי הוותיק, ג'קי גוש. גם הוא עם מאזן 0:6, אבל הוא כבר בן 33. בדיוק כשכל העיניים נשואות אל באקלי בן ה-22, הישראלי מצליח להפיל אותו לקרקע ומנחית עליו אגרופים עד שהשופט מסיים את הקרב. האמריקאי נשאר המום על הריצפה, הקהל שואג, ג'קי בטירוף ורם גלבוע – עיתונאי ופרשן קרבות - מכריז באוזניי: "זה הניצחון הגדול ביותר של ישראלי מחוץ ל-UFC".

גם חיים גוזלי, מהאבות המייסדים של הענף בארץ, יוצא מנצח. וגם אלמוג שי, שמנצח אחרי שכבר כמעט מוכרז נגדו נוקאאוט. ברגע האחרון הוא מצליח לתפוס את הקרסול של יריבו, הישראלי ויטאל חמלינסקי, שנאלץ להיכנע. פרץ השמחה של אלמוג פשוט משוגע: הוא רץ בכל הזירה כמו אריה בכלוב ומודה המון לאל היושב במרומים. בין סול רנטו ואלכס טרופינוב נערכת מלחמת התשה, שלושה סיבובים ארוכים שהולכים להכרעת שופטי הצד. טרופינוב מנצח כשהוא לא מסוגל לעמוד ללא סיוע.

וזה רק החימום. הפתיח לחגיגה האמיתית, הקרבות המרכזיים. 

אירוע MMA בישראל (יח``צ: דרור לרמן)
לרמן מנסה להבין את הקונספט|יח``צ: דרור לרמן

איזהו הגיבור המקומי  

הכרוז מעלה הילוך והשואו מתחיל. "בפינה הכחולה יעלה ויבוא…" (דמיינו את זה באנגלית), הקהל על הרגליים, האייפונים באוויר ומהשער הנוצץ יוצא הלוחם הראשון לצלילי מוזיקה מדרבנת.

הקרב המרכזי הראשון: קיריל מדבדוסקי מישראל נגד גיאורגי קרחניאן, אמריקאי. אני נזכר במשפט שאחד הצופים אמר לי בכניסה - "תסתכל על העיניים הן יספרו לך מי הולך לנצח". אז אני מסתכל על קיריל ואז על האמריקאי, ומבין שלא משנה כמה הקהל הישראלי יחשוב שהוא באצטדיון כדורגל וישאג "אל אל ישראל", הגורל של קיריל שלנו נחרץ עוד לפני הקרב. לאמריקאי יש בעיניים ניצוץ של שיגעון. קיריל מנסה להחזיק מעמד מול הטירוף שלו, אבל זה נגמר מהר מאוד. הישראלי לא זז על הקרקע, האמריקאי כמעט ולא מתנשף. לפי רם גלבוע, המורה שלי הערב, "מדובר בקרב הכי קשה של ישראלי הערב".

לקרב השני עולות שתי נשים. אחת מוונצואלה, קרלה בניטס, והשנייה מאוקראינה, לנה אובצ'יננקובה. הדרום אמריקאית נכנסת לזירה לצלילי רגאטון ואני מיד בוחר בה כפייבוריטית שלי (כן, ככה זה עובד, אני מכוון את האהדה שלי לפי השירים שמלווים את הלוחמים). האוקראינית נכנסת עם שיר רוק נדוש, אז אין תחרות בכלל. אבל שירים לא נלחמים אלא לוחמות, ושלושה סיבובים מתישים מסתיימים בהכרעת שופטים לטובת האוקראינית. הם לא שמעו על "בגלל המוזיקה"?

MMA בישראל (צילום: בלאטור)
נלחמים עד נוקאאוט, או עד שמישהו נכנע|צילום: בלאטור

"ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, בפינה האדומה, קבלו את נועד להט!". שלוש דקות רצופות של צרחות בהיכל. הכוכב המקומי הכי גדול של הענף, מי שלחם בסבב ה- UFC ונותר הליאו מסי של ה-MMA הישראלי, צועד לזירה כשמסביבו יותר מ-8,000 אוהדים שיעיפו אותו באוויר. הרמקולים משמיעים  "רוצי שמוליק" והקהל קצת מבולבל. גם אני. למזלו של נועד, הפעם לא בחרתי את מי לאהוד לפי השיר.

הוא נכנס לאולם כאילו שזאת מסיבת יום ההולדת שלו. אנרגטי, חייכן, מטריף את הקהל. גם אני בשלב הזה כבר צועק, נוהם, מוציא כל צליל שיכול לעודד את הלוחם שלנו. מי היריב? סקוט קלב מארה"ב, אבל זה כמעט לא משנה. ההצגה בקרב הזה היא של איש אחד בלבד. נועד נראה כמו שור שמחכה להתפוצץ. העמידה והמבט שלו משדרים "חביבי, זה הבית שלי ואין סיכוי שתנצח כאן". בתוך פחות משתי דקות הוא מרתק את האמריקאי והחגיגות ביציעים מתחילות. "אתם הקהל הכי טוב שראיתי!", צועק נועד באנגלית לתוך המיקרופון והקהל עונה בשאגת הסכמה. אפילו המג"ד שלו לשעבר, שהיום הוא כבר מח"ט, עולה לזירה ומעניק ללוחם את הכומתה שלו. רצינו אמריקה - קיבלנו.

אויבים, יריבים, אחים 

הקרב האחרון הוא על תואר אלוף העולם במשקל בינוני-קל. לא איכנס לפוליטיקה של הענף, אבל אציין שיש עוד כמה אנשים שמחזיקים בתואר הזה מסביב לעולם – ושבכל זאת מדובר באירוע שיא. האלוף המכהן אנדריי קורשקוב (רוסיה) ינסה לשמור על החגורה המוזהבת, דאגלס לימה (ברזיל) ינסה לקחת לו אותה. שני הלוחמים מהטופ 10 העולמי, לוחש לי גלבוע. אני כבר דלוק ומחכה כמו ילד לפעמון ההתחלה.

שני הסיבובים הראשונים הם של האלוף. הוא שולט בקצב, מכניס פה ושם איזו מכה חמימה. בסוף הסיבוב השני הוא אפילו מצליח להוריד את לימה לקרקע ומתחיל להכניס עוד ועוד מכות, אלא שהפעמון לסיום הסיבוב גואל את הברזילאי מייסוריו. הבנות עם השלט מזכירות לנו שאנחנו נכנסים לסיבוב השלישי, תודה.

השופט מחזיר את הלוחמים לזירה, ומשום מקום מצליח לימה להכניס אגרוף לאזור האוזן של קורשקוב שנוחת כמו בול עץ על הרצפה. זינוק מהיר של הברזילאי ואגרוף מאוד חזק ללחי מסיימים את הקרב בעילפון של האלוף היוצא ובאקסטזה של הנכנס.

אין תמונה
לא רק בחו"ל יש כוכבי MMA. קונור מקגרגור

הברזילאי חוגג רק כמה שניות ומיד רץ לבדוק מה המצב עם יריבו השמוט על הקרקע. אחרי שלוש דקות של חשש אמיתי, גם בקהל וגם אצלי, הרוסי מצליח להתיישב בעזרתם של אנשי הצוות הרפואי ומקבל חיבוק ענק ממי שרק עכשיו גרם לו לכאב הראש שמפוצץ לו את הרקות. Clean kill. מוות נקי.

קצת קשה לי להסביר למה דווקא, אבל אחוות הלוחמים הזאת מזכירה לי את הכבוד שרוכשים הנאבי לטבע בסרט "אווטאר". לצד האגרסיביות הקיצונית והרצון לשפץ את הפנים של היריב, כל לוחם ולוחמת מכבדים את היריבים. הם יודעים להיות שחצנים ורעים לפני ובתוך הקרב, אבל בסיומו הם חולקים המון אהבה והכרת תודה אחד כלפי השני. אחרי הכל, החבר'ה מתאמנים חודשים בשביל קרב אחד שיכול להסתיים בתוך שניות; כולם יודעים אילו תלאות, איזה משטר אימונים ותזונה עוברים הקולגות שלהם בשביל להגיע לרגע המכונן. מרשים לראות שהם יודעים להעריך את זה בכל לבם. זאת רכות נעימה להפתיע באירוע שהוא קודש למכות.

באמנות כמו באמנות

בלי ששמתי לב טסו שש שעות. כן, האירוע הזה הצליח לשאוב אותי פנימה בענק. אני חושב שהבנתי ממה אנשים נהנים כשהם צופים בקרבות אדם: זה כבר לא נראה לי כמו מכות אלא כמו אמנות. המון תשוקה, מחשבה, טקטיקה, אסטרטגיה, שקט פנימי – ומי ידע, אבל גם רכות.

אל תיסחפו, כן? אני עדיין לא חושב שזה הדבר הכי מוסרי בעולם, ובטח שלא אקום מחר בבוקר ואירשם למכון ה-MMA הקרוב לביתי. אבל מנהלי האירוע הבטיחו שאם יהיו 6,000 צופים, הם יחזרו לישראל. כאמור היו מעל ל-8,000 שיצרו אנרגיה מחשמלת, ונראה לי שאהיה בין הראשונים עם כרטיס לשנה הבאה. גם ליפי נפש כמוני מותר לשים את המצפון על השתק לערב אחד.