הקרב בין מקגרגור למייוות'ר הוא קרב פיקטיבי, זה לא סוד גדול. אפשר לשים בצד מחשבות קונספירטיביות שיעשו אותו פיקטיבי עוד יותר – ועדיין, בקרקס היח"צ הזה הקרב הוא רק תירוץ. עובדה - דיינה ווייט בעצמו הודה שלקראת ריקוד 180 מיליון הדולר, לא מעניינת אותו קהילת האגרוף, שנגעלה מכך שאלוף העולם מסכים לחלוק זירה עם מי שצמח בעולם אחר ולא הרוויח את הזכות לקרוא עליו תיגר. "זה בשביל האוהדים", אמר נושא הדגל של ה-UFC. אוהדים של מה, צריך לשאול.
דמיינו את עופר עיני, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, מצהיר לפני גמר גביע המדינה, שהמשחק ישוחק עם שני כדורים, כי זה מה שהקהל דורש. הצהרות כאלה נהדרות בעסקי השעשועים, אך לא בדיוק שייכות לספורט. האגרוף, שהידס באלגנטיות של מאפיונר איטלקי בין שני העולמות, ידע תמיד איפה הבית שלו. אפשר לגנוב פה ושם, אפשר לסמם או למכור איזה קרב, אבל סיציליה היא תמיד איפה שהדם, היזע והדמעות, הילד הקטן עם הכפפות. לא עוד.
"טלוויזיה היא קודם כל כסף"
נתחיל מהסוף – פלויד מייוות'ר ינצח את הקרב הזה, וגם מקגרגור יודע את זה. למה? מאותה סיבה שיוסיין בולט לא שיחק במנצ'סטר יונייטד, למרות הצהרות האהבה שלו למועדון. נכון שהוא מהיר וגבוה, אבל זה פשוט לא הענף שלו. קונור מקגרגור אולי חזק ומהיר מפלויד, אבל מי שמבין רבע דבר במקצועות הזירה יודע שהוא דג מחוץ למים. הקייס של מייוות'ר לניצחון הוא כמובן לא הפואנטה, אבל לפרוטוקול כדאי להזכיר שכבר 22 שנה הוא עושה בדיוק את זה. דור שני לחרשי אגרופים, שמלטש מגיל צעיר תנועות רגליים, טקטיקות הגנה ואסטרטגיות קרב, ומעולם לא הפסיד (49-0), גם לא לכאלה שהשקיעו את חייהם לאותה הטכניקה, כאילו הייתה דת. מקגרגור, לעומתו, מתחרה פחות מעשור במקצוע אחר, וכבר רשם הפסדים (21-3). ניצחון ג'ינג'י סביר רק על הנייר, כמו רואה חשבון יומרני שבוחר לייצג את עצמו מול העורך דין הכי כריש בעיר.
ואם כבר חשבון, בואו נראה מה אומרים המומחים: בווגאס תוכלו להפוך 10 שקלים ל-12 בלבד במידה ומייוות'ר ינצח. אם מקגרגור יפתיע, ה-10 יהפכו ל-60. כלומר, יחס הרווחים בין השניים הוא פי 5. בעולם ללא עמלות, המשמעות היא שמומחים נותנים למקגרגור סיכוי זעום של 16.6% לניצחון, שגם הוא מבוסס על Puncher’s Chance – הסיכוי הזעום שבכל זאת, ברגע של היסח דעת, "תתלבש" לו אחת. באגרוף, אם ניצחת את אלוף העולם אתה, כמובן, האלוף החדש, וכבר היו מאות קרבות מאוזנים ומותחים יותר על התואר הנחשק. אז למה דווקא התיאטרון הידוע-מראש הזה זוכה לתואר קרב המאה?
כי לפני שזה ספורט, זו טלוויזיה, וטלוויזיה היא קודם כל כסף: המודל העסקי של שידורי קרבות כבר שנים נוטה ל- Pay Per View (תשלום חד פעמי לפי צפייה), ובקרב הזה המחיר האמיר ל-99.99$, לא פחות, לכל בית אב שחפץ לצפות. כן, על קרב שעשוי להסתיים בתוך פחות מדקה, תשלמו יותר ממה ששילמתם על חבילת הלוויין שלכם החודש.
אחרי כמה שנות גישושים וחיפוש של מועמדים המתאימים, הבשילו התנאים לקרב התערובת: ה-MMA קנה לו מעמד של ספורט לגיטימי (בכייה לדורות – סיפור אחר), מקגרגור הוכיח עצמו כלוחם מיומן וכאלפא-מייל כריזמטי שאנשים משלמים כדי לצפות בו, בזמן שמייוות'ר אטם בזהב את הקריירה שלו דרך פסגות מקצועיות כמו "מייוות'ר-פאקיאו", ואחר כך פרש והתנה את חזרתו לזירה בקבלת סכומים אסטרונומיים. בעולם ששייך לאמרגנים, היה זה דווקא דיינה ווייט שמצא את עמק השווה בין שני הסטארים, דחק את מתאגרף העבר (שהפסיד למייוות'ר) והאמרגן בהווה, אוסקר דה לה-הויה לשוליים וזכה לעמוד מאחורי הקרב, שרווחיו נאמדים בכ-650 מיליון דולר. עוד מסמר בארון.
אז עד כמה יודעים כולם שהקרב חד צדדי? נחזור רגע לווגאס: הרווחים של סוכנויות ההימורים מ"מייוות'ר-פאקיאו", קרב המאה מ-2015, היו כ-70 מיליון, אבל על הקרב הזה אף אחד לא מוכן להמר, והקופה צפויה להיסגר עם 30 מיליון בלבד. אז למה, למה שמישהו יצפה בקרב שאין בו מתח? כי בטלוויזיה הכל אפשרי.
ענפי הספורט הקלאסיים מדשדשים בין החדשים
כן, הגענו לשלב המעצבן שבו מדברים על רוח התקופה, כוחה של התקשורת ופייק ניוז. אנחנו יודעים שלמקגרגור אין סיכוי, אבל אולי, רק אולי, בכל זאת. עקבנו אחרי משפט זדורוב ואחרי שהורשע גם בבית המשפט העליון, בלענו כל פריים שגרס אחת, כי אולי בכל זאת. ניסינו לזכות את סטיבן אייברי, להרשיע את או ג'יי, למצוא את ג'ונבנה רמזי, לפענח את עדנאן סעיד, ועוד – כי אולי בכל זאת. כשהעדשות מתבוננות ללא הרף, הראיות נגישות לכולם, אז למה שלא נפתח בית דין מקביל, שגם אנחנו נוכל לשפוט? המוסדות הישנים של המשפט, מערכות האכיפה והחקירה הם בגדר המלצה בלבד. כוחם שני רק לזה של הטלוויזיה.
היום מסתבר שגם בספורט זה ככה, ומי שיש לו ספק, מוזמן להיזכר בווייפאאוט - מסלול הסלאפסטיק שהיה להיט לפני 15 שנה ולעשות פאסט-פורוורד לאתגר הנינג'ה של ימינו. עם מחנות אימון, ספונסרים, ליגות ונתוני רייטינג שהולכים ועולים, הג'ימבורי הטלוויזיוני הפך, מכוח המדרוג, לענף ספורט של ממש. אל תתפלאו אם בוועדה המארגנת של לוס אנג'לס 2028 כבר מכינים את המסלול.
אז לא, אתגר הנינג'ה לא יחליף את ריצת 100 המטר, אבל ככל שיותר ילדים יבחרו בחוג נינג'ה על פני חוג שחייה או אימון ריצה, הוא יכה שורשים גם מחוץ למסך ומפירותיו ייהנו הגופים המשדרים והמפרסמים. את הרעיון התיאטרלי הזה של ענף תחרותי השכיל לאמץ ווייט, שרכש את ה-UFC המדשדש, הזרים לתוכו אתלטים מהשורה הראשונה, ויצר הכלאה מבדרת בין ענפי זירה ותיקים ל-WWE. הקרב אמיתי, האגו אולי אמיתי, הדם בטח אמיתי.
נקודת האל חזור
לטובת הקליקים והבאזז, תקשורת הספורט בלעה את הפתיון והיא עוזרת, בעל כורחה, לנסר את אחד הענפים הכי מכובדים שלה. כוח הקנייה תמיד יגבר על הטהרנות, וסופן של אמנויות הלחימה המשולבות, על הדם הניתז והפוטנציאל הוויראלי, שינגסו עוד נתח ועוד נתח מהאגרוף הוותיק עד שיביאו (או כמעט יביאו) להיעלמותו.
האירי יודע את זה, והוא שם את המוניטין שלו על הכף ומבטיח בעיניים פקוחות מה שלא יוכל לקיים, רק כדי לפתות את מייוות'ר לזירה. יותר ממה שזה מבריק, אפשר להגיד שזה כמעט אצילי מצדו "להתאבד" כך. בדיוק 150 שנה אחרי שפורסמו לראשונה חוקי אגרוף רשמיים, הפנים הססגוניות של הענף, שעשה את הונו ושמו דווקא בקרבות אפרוריים ובהיצמדות אדוקה לערכי הליבה שלו, בוגד בקהילה שעומדת מאחוריו ומוכר את כור מחצבתו לטייקון המרבה במחיר.
ל-26 באוגוסט יש ניחוח של נקודת אל חזור, בכל מה שקשור ביחסי התלות והניצול של ספורט ועסקי שעשועים, כאשר באופק כבר ניתן לראות את עסקני הגיימינג מחככים מרפקים עם מוסדות וערוצי הספורט, ומזווית אחרת, כמובן, המונדיאל העצוב בקטאר ב-2022. אז נכון שזו המגמה, אבל גם במדרון חלקלק אפשר לתפוס איזה גזע עץ. וככל שספורט הוא עסק, ועסק של בידור, הוא מתחיל במגרש ומתווך למסך – לא להיפך.
אני מסתכל על ההפסד הצורם שנוחל הספורט לתקשורת ומאוד רוצה להניף דגל שחור, אבל נזכר, עם כתיבת שורות אלה, שהחברה שמחזיקה ב- ESPN, ערוץ הספורט הגדול בעולם, תמיד הייתה דיסני.