מקום אכזרי וגאס. רגע אחד אתה עיתונאי שמורווח 700 דולר אחרי סשן פוקר מתיש של חמש שעות, וברגע הבא אתה רואה את הכל הולך לדוש הכי גדול שאי פעם נכנס לחדר פוקר בקזינו. רגע אחד אתה לוחם שעומד להיכנס לזירה תמורת חצי מיליון דולר, להיות אלוף העולם המוסלמי הראשון של ה- UFC ולהפוך לכוכב-על ששמו מוכר אפילו יותר מזה של קונור מקגרגור (אפילו שקוראים לך חביב נרמגמדוב!) - וברגע הבא הגוף בוגד בך ושעתיים לפני השקילה הכי חשובה בקריירה שלך דוחפים לך נוזלים בבית החולים והקרב שלך מתבטל.
וגאס יכולה להיות אכזרית אפילו אם קוראים לך ארי עמנואל ורק לפני שנה קנית את ה-UFC ב-4.2 מיליארד דולר, כי ברגע הבא הכוכב הכי גדול שלך רוצה בכלל להתאגרף, הכוכבת הכי גדולה פורשת, הלוחם הכי טוב פאונד-פור-פאונד לא מסוגל לא להסתבך בצרות שמונעות ממנו להילחם - והאירוע היחיד מאז כל זה שהצליח לייצר באזז אמיתי, 209 UFC, הופך לחלום בלהות. הקרב הכי מצופה של השנה מתבטל, האירוע המרכזי הוא קרב האליפות הכי גרוע בכל הזמנים והלוחם היחיד שמעורר איזשהו עניין בסופו של דבר הוא בכלל ארמי שאף אחד לא השתין בכיוון שלו לפני הקרב.
כן, ארמי. למרבה האכזבה לא קוראים לו לבן, אבל דיוויד טיימור - השוודי שניצח בקטגוריית הלייט-ווייט בהפתעה מוחלטת - הוא ממוצא ארמי ודובר ארמית שוטפת, תאמינו או לא.
שלומו שלומו ואין שלומו
פגשתי אותו ביום התקשורת המסורתי, יומיים לפני 209 UFC ב"טי מובייל ארנה" שבאמצע הסטריפ של לאס וגאס. אז עוד הכול היה נראה נפלא. הייתי מורווח בפוקר, חביב נרמגמדוב וטוני פרגוסון נראו קטלניים וחדים באימונים הפתוחים לקהל, סטיבן "וונדרבוי" תומפסון וטיירון וודלי נראו מוכנים לשידור החוזר של הקרב האפי הקודם שלהם שנגמר בתיקו, ותג העיתונאי שלי הביא אותי לרחבה שבה ישבו כל הלוחמים שמשתתפים באירוע ואתה יכול פשוט לגשת ולדבר איתם פייס טו פייס ולשאול מה בא לך.
אחרי שניסיתי את וונדרבוי וחטפתי כמות קלישאות ששיבשה לי את המוח, עצבנתי את חביב המוסלמי הגאה כששאלתי משהו על ישראל ועל היריב שלו לאימונים - המתנחל הגאה נועד להט. "אתה מנסה לגרום לי להגיד משהו שיסבך אותי?", שאל אותי אדם שהתאבק עם דוב בגיל 10. חס וחלילה, קיפלתי את עצמי וחתכתי לחפש לוחם אחר לדבר איתו.
כולם היו עסוקים עם לפחות חמישה-עשרה עיתונאים פר לוחם. רק בחור צעיר וחייכן אחד ישב לבד. הסתכלתי רגע כדי לוודא שבאמת מדובר בלוחם, ואכן כן – על השלט לידו היה כתוב "דיוויד טימור". מבט בתכניה העלה שהוא שוודי די אלמוני שיתייצב דווקא מול כוכב עולה במחלקת הלייט-ווייט: לנדו ונאטה, שעשה המון באזז כשהגיע ל-UFC כמחליף של הרגע האחרון, כמעט ניצח את טוני פרגוסון והשמיד את יריבו האחרון בבעיטה סיבובית שתיכנס לפנתיאון של הנוקאאוטים. הרגשתי רע בשביל טימור, שישב לבד ובהה בחלל כשכל שאר הלוחמים קיבלו פלאשים ומיקרופונים לפנים. ניגשתי, אמרתי שלום ושאלתי מיד איך זה מרגיש לשבת ככה לבד. סבבה, הוא ענה. היום אף אחד לא רוצה לדבר איתי, בשבת בערב רק איתי ירצו לדבר.
מת על הלוחמים האלה. אופטימיות חסרת תקנה שגובלת בשיגעון וחוסר יכולת לדעת את מקומך בשרשרת המזון הן דרישות מנטליות בסיסיות ממי שבוחר בספורט המשוגע הזה כקריירה.
מה זה המבטא שלך, שאלתי. אני ארמי, הוא ענה.
"ארמני?".
" ארמי".
"ערבי?".
"ארמי. אני דובר את שפתו של ישו, ארמית".
"אוקיי, שמי אלון. אני ישראלי. במקור אנחנו מאותה שכונה".
"אה! שלומו!".
"איך שלמה, אמרתי אלון".
"לא, שלומו זה שלום בארמית".
אחר כך פשפשתי בוויקיפדיה וגיליתי שיש דבר כזה לאום ארמי, ויש אפילו לא מעט ישראלים נוצרים שזה מופיע בתעודת הזהות שלהם. השפה נקראת "ארמית חדשה", אבל תכלס זה פשוט גלגול מודרני של מה שדיברו בארם נהריים. מי ידע?
הכסף שלי איפה שהפה שלי
עמדנו שם וקשקשנו. מתברר שהוא ניצח בשני הקרבות הראשונים שלו ב-UFC בנוקאאוטים, ועכשיו הוא מחכה לעלות מול לנדו ונאטה בהזדמנות הראשונה שלו לקבל חשיפה. אף אחד בכל אתרי ה-MMA לא נתן לו סיכוי: כל האנליסטים שמסמנים מנצחים לפני הקרבות בחרו בוונאטה. יחסי ההימורים קבעו שהוא אנדרדוג ברמה של 1:4. זה לא הפריע לו להגיד לי בביטחון מלא שהוא לא בא ל-UFC להגיד "שלומו" ולאסוף זיכרונות. הוא בא להיות אלוף. ברור, הנהנתי, שיהיה לך בהצלחה עם זה.
עמדנו וקשקשנו במשך כמה דקות טובות, מביטים ביחד בעשרות עיתונאים מראיינים את כולם חוץ ממנו, אני כבר הכי טים טימור ומת שינצח. בכל זאת, ארמי.
כשעליתי לחדר ראיתי קטעי וידאו מהקרבות של טיימור והתרשמתי מאוד. הבחור קילר אמיתי עם מואי תאי חד, חסכוני ואגרסיבי בטירוף. נזכרתי בוונאטה שכולו בלגן וסגנון מפוזר של קראטה קופצני, ולפתע חוויתי הארה: טיימור ינצח בקרב הזה. יש לו את הסגנון המושלם בשביל לנטרל אחד כמו ונאטה.
ירדתי לדלפק הימורי הספורט. על 200 דולר הייתי מקבל 550 דולר במקרה של ניצחון לארמי - לא רע אבל גם לא מספיק בשביל הארה. החלטתי לעשות "פרליי" על עוד שלושה קרבות שהייתי סגור עליהם, ככה ששמתי 200 דולר על מארק האנט (מול אליסטר אוברים), רשאד אוונס (נגד דן קלי), "וונדרבוי" תומפסון בשידור החוזר מול וודלי וכמובן לבן הארמי. אם כולם ינצחו, 3,000 דולר. שווה.
ישיש נשך כלב
כל זה היה חמישי בערב. בשישי בבוקר, בשקילה הרשמית, חביב נרמגמדוב בבית חולים ולאט לאט מתברר שהקרב יבוטל. ה-UFC נראתה כמו באותו רגע כמו מגדל קלפים שמתחיל להתמוטט: פעמיים ניסו לשבץ את הקרב הזה בין נרמגמדוב וטוני פרגוסון, שני הלוחמים שהכי סביר שינצחו את קונור מקגרגור. פעמיים בוטל הקרב בגלל פציעות, ודווקא עכשיו - יום לפני שהשניים האלה היו אמורים להיכנס לאוקטגון – שישה פאונד מסרבים לרדת מהגוף של נרמגמדוב, שקורס בשל חוסר נוזלים ומתאשפז. הלב של אוהדי ועיתונאי ה-MMA נשבר.
ירדתי לשחק פוקר. סיפרתי לשולחן את החדשות ומפה לשם הלכו עוד 200 דולר. הכרחתי את עצמי לעבור את כל ששת שלבי האבל על הקרב שהתבטל והכסף שהלך ולהתרכז במה שיש: אירוע לא רע על הנייר, עם קרב מרכזי מדהים בין "וונדרבוי" לוודלי ו-3,000 דולר על הכף. מספיק סיבות להתרגש.
UFC 209 נערך ב-4 במרץ, בשבת אחר הצהריים. הגעתי לצ'ק אין של התקשורת כדי לגלות שהושיבו אותי בגשר העיתונאים, שזה קומה 500 בערך. אז וואלה יופי, אני יכול להטעין את האייפון במושב, אבל לא רואים כלום. ירדתי למטה והתחלתי במשא ומתן מתיש עם האחראית של ה-UFC. האמת, לא היה לה סיכוי. בסוף הועברתי אחר כבוד ליד הכלוב. פאק יה, דיס איז וואט איים טוקינג אבאוט.
אחרי כמה קרבות מקדימים (ולא רעים, האמת), התחיל המיין קארד עם אוברים והאנט. כמו שחזיתי, האנט חזק מדי וטכני מספיק בשביל לפרק את אוברים במשך שני סיבובים. מה שלא חזיתי זה שסנטר הזכוכית של אוברים יחזיק איכשהו ושברכיה לפרצוף של האנט בשלישי תעלף אותו. הלכו 3,000 דולר. נאחס.
הקרב הבא היה בין ראשד אוונס למייק קלי, או קשישא כפי שאני מכנה אותו. אוונס הוא סופר אתלט, אמנם מעבר לשיא ובן 37 אבל עוד לא ממש בפנסיה. לעומתו מייק קלי האוסטרלי שהוזעק כמחליף הוא בן 40, אבל נראה בן 340. שיער לבן, גוף של סבא קשוח מהמחתרת. שכן שלא כדי לעצבן? אולי. לוחם שיכול לנצח את רשאד אוונס? בחיים לא.
או שכן. איכשהו הצליח קשישא בתנועה מוגבלת מאוד אבל לא פחות אגרסיבית לנטרל את רשאד ולקחת את הקרב בהחלטת שופטים. לא שזה משנה, אבל אני כבר 0 מ-2.
עזור לי, לבן, אתה התקווה האחרונה.
להרביץ זה כל כך UFC 208
אחי הארמי עלה לקרב מול ונאטה, ובמשך שלושה סיבובים הראה לעולם שאני גאון וששאר עיתונאי ה-MMA הם פח שלא ראו את זה בא כמוני. ונאטה היה מפוזר וקופצני, וטיימור במואי תאי אגרסיבי ומהודק פירק לו את העצמות. אם לא הייתה לוונאטה לסת ברזל זה היה נגמר בנוקאאוט, אבל גם ניצחון בהחלטה בקרב מלהיב מאוד זה טוב. יאללה ארם נהריים!
ואז הגיע הקרב המרכזי, שבאמת חבל שאשחית עליו מזמנכם. שמונה מכות הוחלפו בסיבוב הראשון, עשר בשני. שריקות בוז מטורפות ומחרישות אוזניים של 20 אלף איש ששילמו לראות את חביב נגד פרגוסון וקיבלו 25 דקות של שיעור תנועה משני לוחמים שהקריבו את הקרב על מזבח הטקטיקה. בסופו של דבר וודלי ניצח. הניצחון הכי פח בקריירה שלו, קל. לפני הקרב הוא הבטיח שאחריו לא יהיו ספקות לגבי זהות האלוף (כאמור, הקרב הקודם ביניהם נגמר בתיקו). ובכן, נשיא ה-UFC דיינה וייט בציטוט ממסיבת העיתונאים שאחרי: "נחש מה וודלי? יש עכשיו יותר שאלות".
היחיד במסיבת העיתונאים שאשכרה עשה חיים והעיר קצת את החדר לאחר הזוועה שכולנו חזינו בה היה אחינו, דויד הארמי. זה שאף אחד לא רצה לדבר איתו לפני הקרב היה היחיד שכולם חיפשו אחריו. עם בונוס של 50 אלף דולר על קרב הערב, במצב רוח מרומם, הוא התלוצץ עם העיתונאים ואפילו שר קצת אלביס.
ניגשתי לברך אותו מחוץ לאוהל התקשורת. בהתחלה הוא לא זכר מי אני וכמעט נעלבתי, אבל בכל זאת, הוא חטף מלא פיצוצים לפנים ממש לא מזמן. כשאמרתי שאני הישראלי פניו אורו: "אה! ריממבר! שלום שלומו!".
אמרתי לו ששמתי עליו כסף, מה שנכון. רק השמטתי את העובדה שזה היה בפרליי עם עוד שלושה קרבות שפספסתי.
טוב, רק דבר אחד נשאר לי כדי לצאת מנצח מווגאס: פוקר.
אני לוזר?
כמה שעות אחר כך, כשאני מורווח 700 דולר, איזה דוש מאוקלהומה החליט ללכת איתי עד הסוף. בריבר הוא הימר אול אין ובשמחה השוויתי לו כש-2,000 דולר בקופה. מעולם לא הייתי קרוב כל כך לקופה כל כך גדולה. ברגע האמת הוא היה צריך 5 כדי לנצח, שזה שמונה אחוז סיכוי. הדילר הוריד 5 בריבר.
עכשיו אני יודע איך מרגיש חביב נרמגמדוב, שהפסיד 500 אלף דולר שהיו משנים לו את החיים (שתבינו, על הקרב האחרון שלו לפני UFC 209 הוא הרוויח רק 48 אלף). או איך מרגיש ארי עמנואל, הבעלים החדש של ה-UFC, שתקוע עכשיו עם ארגון שלא שווה את הנקודה שתיים ב-4.2 מיליארד שהוא שילם לפני פחות משנה.
זה היה במרחק נגיעה.
העיקר שהארמי מבסוט.