יש רגעים בחיים שהכל מתחבר. אנחנו מרגישים שעלינו על גל נכון שהיקום שלח אלינו, ובזרימה חסרת מאמץ, כל מה שאנחנו רוצים שיקרה - קורה. יש שקוראים לזה רגעי זן, אחרים קוראים לזה להיות בפלואו או בזון. כמעט כולנו חווינו כאלה, בין אם זה רגע זעיר של לזרוק את שארית התפוח לפח הרחוק בלי מחשבה ולקלוע בול, דייט ראשון קסום שגורם לך להרגיש שאתה מכיר את האדם שלך מולך מחיים קודמים, או - אם אתה אדם מאמין - שאלוהים מדבר אליך. אצל רובנו, הרגעים האלה נדירים במקרה הטוב. לקונור מקגרגור היה רגע כזה שנמשך שנתיים וחצי.
מקגרגור, אלוף העולם של ה-UFC במשקל נוצה (65 קילו), הוא לדעתי הספורטאי המרתק ביותר בעולם היום. בשנתיים וחצי הפך האירי מאלמוני שמקבל דמי אבטלה ללוחם ה-MMA הכי מפורסם, הכי עשיר, הכי אהוב, הכי שנוא, הכי מדובר. תעצרו שנייה ותחשבו על המספר הזה: 30 חודשים. זה לא נתפס מכל כך הרבה בחינות.
בגיל 26 הוא ערך את קרב הבכורה שלו ב-UFC. שנתיים וחצי אחר כך הוא כבר ניצח את אלוף הקטגוריה שנחשב עד אז ללוחם הטוב בעולם פאונד-פור-פאונד, תוך 13 שניות ובעזרת אגרוף אחד מושלם. אלוף העולם.
בשנתיים וחצי האלה הצליח מקגרגור לפרוץ את גבולות הנישה של הענף ולהפוך לגיבור תרבות, לאייקון, כזה שמקבל במה באתרי חדשות ורכילות שמדורי הספורט שלהם בכלל לא מכסים את ה-UFC.
ואז משהו השתבש.
זמן מיסטיקה
ב-30 חודשי הפלא שלו, קונור מקגרגור נראה כאילו הוא פיצח את המטריקס. הצליח להפוך את רגעי הפלואו שלו למציאות אחת מתמשכת שאותה הוא מעצב ולש כרצונו. זן מאסטר. וכשאנחנו רואים זן מאסטר בפעולה, אנחנו משתאים. אנחנו מתהפנטים. אנחנו לא יכולים שלא.
הרבה ספורטאים מתארים רגעים כאלה. כדורסלנים שתפסו יד מתארים אחרי המשחק שהטבעת נראתה להם ענקית. יוסי בניון תיאר רגעים שהוא נכנס לזון והמגינים כאילו האטו ונתנו לו לעשות מה שבא לו. אז ככה קונור מקגרגור. רוב הלוחמים עולים מתוחים מאוד לאוקטגון, ובצדק; הם עומדים להילחם מול קילר מאומן היטב ומול מיליוני צופים. מקגרגור עולה רגוע, משוחרר, וככה הוא גם נלחם. הוא כמו מים. זורם. לוחמים מנוסים פי כמה, שעל הנייר נחשבו פייבוריטים מובהקים, נראו כמו ילדים חסרי אונים מול קונור. כאילו הוא כישף אותם.
אחרי כמה קרבות כאלה שבהם דיבר בזירה, מקגרגור החל לדבר גם מחוץ לה והתגלה כאמן טראש טוק מהטובים בהיסטוריה. היכולת שלו להיכנס לראש של היריב ולגרום לו להטיל ספק בעצמו - אולי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ללוחם - היא לא פחות מפנומנלית. אבל מעבר לזה הוא עשה דבר נוסף: הוא חזה את הקרבות שלו. היה מכריז באיזה סיבוב הוא יגמור עניין ובאיזו דרך, ואז הוא היה נכנס לכלוב ומגשים את התחזית. ספוקי שיט.
בקרב שהיה אמור להיות הכי קשה עבורו, מול צ׳אד מנדס - מי שהיה אז המדורג השני בעולם אחרי האלוף חוזה אלדו - מקגרגור עלה עם פציעה בברך. הוא הציע לנשיא ה-UFC דיינה וויט התערבות על שלושה מיליון דולר שהוא יגמור את מנדס בסיבוב השני.
זה היה אמור להיות בכלל קרב מול האלוף אלדו, אבל הוא פרש בגלל פציעה ומנדס נקרא לדגל. הביקורת הגדולה על מקגרגור הייתה שהוא מעולם לא התמודד עם מתאבק טוב, בטח לא ברמה של מנדס, ולמרות שלמנדס לא היה יותר מדי זמן להתכונן – רק שבועיים - רבים חשבו שהנה הבועה תתפוצץ. באמצע הסיבוב הראשון זה בהחלט נראה ככה: מנדס הצליח להוריד את מקגרגור לקרקע ופשוט להתעלל בו.
מקגרגור חטף עוד מרפק ועוד אגרוף, הפרצוף שלו שתת דם, אבל לאורך כל הזמן הזה הוא המשיך לדבר אל מנדס ולהגיד לו: אתה כלום, אתה מכה כמו ילדה. לקראת סוף הסיבוב השני, מנדס הרגיש שמקגרגור חטף מספיק וניסה ללכת על חניקת גליוטינה. האירי ניצל את ההזדמנות להשתחרר ולקום. ופה היה החלק המפחיד: הוא התנהג כאילו כל מה שקרה עד לאותו רגע היה מתוכנן. כאילו זה שהוא חטף מכות רצח כמעט שני סיבובים לא שינה כלום.
מקגרגור לא הסתער בחמת זעם ולא היסס בפחד. הוא פשוט ניגש למנדס ברוגע ובמתודיות, ובסדרה מדויקת של אגרופים ובעיטות סיים אותו בסוף הסיבוב. השני. בדיוק כמו שחזה. באותו יום הפך "מיסטיק מק" לכינוי הרשמי שלו.
אני אנווט
כעבור חצי שנה, באירוע UFC 194, הגיע הרגע שמקגרגור חלם עליו כל חייו. קרב האליפות מול האיש ששלט בקטגוריה בצורה אבסולוטית וחיסל בברוטליות את כל היריבים שלו עד כה, הברזילאי חוזה אלדו. האיש שלא הפסיד 10 שנים ושנשבע להוריד לאירי את הראש.
במסיבת העיתונאים שנערכה יום לפני הקרב אמר מקגרגור שהוא יגמור את הסיפור בסיבוב הראשון. אנשים גיחכו. מיסטיק מק או לא, מדובר פה בלוחם הטוב בעולם. מקגרגור מצדו אמר לעיתונאי בריטי שהוא רואה את אלדו טועה עם אגרוף ימני חזק מדי, ואת עצמו מסיים את האלוף עם הוק שמאלי.
למחרת הם ניצבו אחד מול השני באוקטגון. שנים אני עוקב אחרי הספורט, ומעולם לא התרגשתי ככה לפני קרב. הבר המפוצץ שהייתי בו, התנועה באינטרנט - באתרי MMA כמובן, אבל לא רק - הראתה שמיליונים היו שותפים לתחושותיי.
הפעמון צלצל. קונור מקגרגור, רגוע וזורם כרגיל, התקדם לעבר אלדו ובעט לו ברגל. אלדו התפרץ בקומבינציית שמאל-ימין בכל הכוח. כשהימנית של אלדו הייתה באוויר, מקגרגור זז אחורה בצעד קטן, שלח הוק שמאלי מדויק ללסת של אלדו – וזהו, האלוף התעלף. האגרוף של אלדו עוד הספיק לפגוע ולפתוח חתך מעל העין השמאלית של מקגרגור, אבל זה כבר לא שינה כלום.
כמו שחזה, בקלילות מיסטית ממש, קונור מקגרגור הפך לאלוף עולם והשלים את המסע הכי מופלא מאלמוניות מוחלטת לפסגת הספורט העולמי. כל זה בשנתיים וחצי. תראו לי עוד ספורטאי בהיסטוריה שעשה משהו דומה.
"אני מדמיין מה אני רוצה שיקרה, ואני מכריז על כך בקול רם. ואז זה מתגשם. זוהי כוחה של האמונה", אמר האלוף הנכנס במסיבת העיתונאים אחרי הקרב.
נפילתו ונפילתו
יש רגעים בחיים שהכל פתאום משתבש. הגל שעליו התרגלנו לרכוב מטיח אותנו לתחתית האוקיינוס. כמו בחלום רע, פתאום כל מה שאנחנו עושים לא עובד. כולנו חווינו רגעים כאלה: המשימות הפשוטות ביותר הופכות למסובכות, המזל הרע תוקף מכל כיוון. הספק, שכבר שכחנו איך הוא מרגיש, מתגנב לתודעה ומכניע אותה.
זה מה שקרה לקונור מקגרגור בקרב הראשון שלו לאחר הזכייה בתואר.
בחודש מרץ השנה הוא היה אמור להילחם בקרב היסטורי מול אלוף הקטגוריה שמעליו (70 קילו), רפאל דוס אניוס, ואולי להפוך ללוחם הראשון בהיסטוריה של ה-UFC שמחזיק בשתי חגורות בו זמנית. כהרגלו הוא נכנס לראש של יריבו הברזילאי בטראש מושחז, שגרם לדוס אניוס לצאת מהשלווה האופיינית לו. מקגרגור נראה מצוין באימונים, והעובדה שלא נאלץ לחתוך משקל ל-65 קילו רק העלתה את הביטחון העצמי שלו. ואז, שבועיים לפני הקרב, החלו להופיע הסדקים במטריקס שיצר מקגרגור.
דוס אניוס פרש מהקרב בשל פציעה ושלושה ימים לאחר מכן הוכרז יריב חדש ללוחם האירי. אחד בשם נייט דיאז. על הנייר - קרב הרבה יותר קל. לא רק שדיאז שהיה מדורג שמיני בלבד בקטגוריית הלייט-וויט, הוא גם קיבל את הטלפון מדיינה וויט כששתה טקילה על החוף במקסיקו. אלא מה, דיאז הוא אולי הלוחם היחיד ב-UFC שאי אפשר להיכנס לו לראש. הבנאדם הוא ערס קשוח שצמח ברחובות הכי אכזריים של סטוקטון, קליפורניה. עיר שפשטה רגל ואין בה משטרה.
לא רק הנפש של דיאז קשוחה, אלא גם הגולגולת. מדובר בלוחם שמסוגל לספוג כמויות מטורפות של נזק ומכות ולא ליפול. ממש זומבי. 19 ניצחונות ו-10 הפסדים היה המאזן של דיאז לפני הקרב, ותשעה מההפסדים היו בהחלטת שופטים. רק פעם אחת הוא הפסיד בנוקאאוט מבעיטה מדויקת לראש. הוא גם גדול וכבד ממקגרגור, וכיוון שלא היה לו זמן לחתוך משקל, דיאז ביקש להילחם ב-73 קילו במקום ב-70. שלא יחתוך, ענה מקגרגור. בוא נלך על 77 קילו. זה כבר שתי קטגוריות מעל לנוצה.
במסיבות העיתונאים שלפני הקרב ניסה מקגרגור את הטראש טוק שלו, ושום דבר. דיאז גיחך וענה בטראש משלו, שהיה לא פחות מוצלח. באופן יוצא דופן, קונור לא נתן תחזית הפעם. לא יודע, הוא ענה לשאלות העיתונאים. אולי סיבוב שני.
הסיבוב הראשון של הקרב נראה כמו עוד קרב טיפוסי של מקגרגור. התנועה זרמה, הכול נראה מצוין, חוץ מהצד הימני של הפנים של דיאז. האגרופים המדויקים של מקגרגור מצאו כתובת מדויקת פעם אחר פעם. דיאז פגע בעיקר באוויר, ולקראת סוף הסיבוב הראשון זה נראה כמו עניין של זמן.
בהפסקה בת הדקה שבין הסיבוב הראשון לשני אפשר היה לראות את קונור מקגרגור מתנשף. בפינה השנייה נראה דיאז עם פרצוף שותת דם, המאמנים שלו צורחים הוראות והוא פשוט בוהה בחלל באדישות. זה היה רגע מצמרר.
הסיבוב שני התחיל כמו הראשון. מקגרגור פוגע, דיאז סופג אבל לא נופל. ופתאום, קומבינציית שני אגרופים של דיאז נכנסה בול. מקגרגור נראה טיפה המום. הוא ניסה להחזיר אבל חטף עוד אחת דומה, שהפעם גרמה לו פיק ברכיים. דיאז חייך ואמר: ""Now what's up bitch?.
באקט של ייאוש ניסה מקגרגור להוריד את דיאז אל הקרקע, אלא שדיאז - גרפלר מעולה, ובכמה רמות מעל מקגרגור - ניצל את ההזדמנות ובקלות רבה הלביש חניקה אחורית מושלמת וגרם לזן מאסטר לדפוק. כלומר להיכנע.
ניפגש בסיבוב
מאז ההפסד ההוא נראה שמקגרגור איבד את זה. מי שעשה הכל נכון התחיל לעשות את כל השגיאות האפשריות. הוא התעקש וקיבל קרב חוזר מול דיאז, שוב במשקל 77 קילו, במקום לחזור להגן על החגורה שלו במשקל נוצה; הוא הודיע במפתיע על פרישה מהספורט רק כדי לחזור בו כעבור כמה ימים (מאחורי ההודעה ההזויה הסתתר סכסוך עם ה-UFC שגרם להם לבטל לו את הקרב באירוע השנה, 200 UFC). וכשהוא בלי קרב באופק החל מקגרגור להפיץ שמועב שהפכה לסיפור הספורט המופרך של השנה - קרב איגרוף מתוכנן עם פלויד מייוות'ר. בקיצור, איפה זרימה ואיפה זן. יותר כמו איבוד עשתונות מוחלט.
ביום שבת האחרון הכריזו ב-UFC על סיום הסכסוך עם הלוחם האירי, והודיעו שהקרב החוזר בינו לבין דיאז נקבע ל-202 UFC ב-9 באוגוסט בלאס וגאס.
קונור מקגרגור הוא עדיין לוחם מוכשר, חזק, מהיר. הכל נכון. אבל לדעתי, את כל ההישגים הבלתי נתפסים שלו הוא השיג עם הראש. איפה הראש הזה עכשיו?
כשאני מנסה לנתח מה סביר שיקרה, פשוט אין לי מושג. אני לא אתפלא אם תגיע עכשיו שרשרת הפסדים שתסתיים בפרישה. מצד שני, לא אתפלא אם הוא יחזור לנצח וההפסד הזה יתויג כטעות בודדת. הכל אפשרי כשמדובר במקרגור, וזה בדיוק מה שהופך אותו לספורטאי הכי מרתק בעולם.