בגיל שבע לקח אותי בן דוד שלי למשחק הכדורגל הראשון בחיי, בקריית אליעזר. כעבור שבוע לקח אותי אבא שלי למשחק ביד אליהו. עשרות שנים ואלפי מדורי ספורט מאוחר יותר ראיתי את קרב ה-MMA הראשון שלי - והכל השתנה. הבנתי שהאהבה שלי לספורט עברה טוויסט בעלילה.

היום, בגיל 43, מכבי חיפה לא באמת מעניינת אותי, מכבי תל אביב כבר לא קיימת, וגם המונדיאל, היורו והאולימפיאדה נחמדים לי במקרה הטוב. את ההתרגשות, האדרנלין, השמחה, העצב - ויותר מכל ההשראה שבגללה אנחנו בכלל צופים באנשים אחרים מתחרים - אני מקבל ממקום אחד בלבד. האוקטגון של ה-UFC. המקום האחרון בעולם שבו התחרות היא טהורה באמת.

בעולם של כלכלה גלובלית אין יותר שום דבר טהור בספורט קבוצתי. תשאלו את ערן זהבי וקווין דוראנט. שחקן בספורט קבוצתי בימינו הוא סטארטאפ משפחתי שמטרתו האחת והיחידה היא אקזיט. זה מובן ומקובל, אבל זה לא מרגש ובטח לא מעורר השראה. ספורט מגע יחידני הוא ההפך הגמור: התמודדות אינסטינקטיבית, חייתית ממש, גבר מול גבר או אישה מול אישה בקרב לחיים ולמוות. ההומו סאפיינס הוא בעל חיים, וככזה, לחימה פיזית מושרשת בדי.אן.איי שלו. ואין לוחם טהור-דם ומעורר השראה יותר מאשר קונור מקגרגור.

קונור מקגרגור ונייט דיאז (צילום: Rey Del Rio, GettyImages IL)
הקרב שיקבע סופית מיהו הלוחם הגדול. מקגרגור ודיאז|צילום: Rey Del Rio, GettyImages IL

בקטגוריית הלוחם האולטימטיבי הייתי מדרג מיד אחרי מקגרגור את נייט דיאז, ומה אתם יודעים – בשבת ייכנסו שניהם לאוקטגון במסגרת UFC 202. אז תשכחו מטקס הסיום של האולימפיאדה וצפו בשני הספורטאים הכי אמיתיים שיש היום בעולם. אחד שתמיד מחפש אתגרים גם אם זה לא משרת את האינטרסים שלו, ומולו - גבר שהקשיחות המובנית שלו, תוצאה של הסביבה שבה גדל, עיצבה אותו כלוחם וכגבר.

אוקיי. עד כאן סיבות להתלהב. אבל ב-UFC 202 יש מוקד עניין נוסף: קונור מקגרגור לוקח כאן סיכון מטורף. כל כך מטורף שבהפוך על הפוך הוא מוכיח עד כמה האיש הזה הוא ספורטאי עצום.

 

כל הקופה

ההחלטה של מקגרגור לקבל את הקרב מול דיאז – קרב חוזר מול לוחם שכבר הפתיע וניצח אותו השנה - היא חסרת תקדים. זה לא רק מה שקרה במפגש הראשון ביניהם: במקום להתחרות על תואר אליפות, מקגרגור בחר כאן בקרב שלא התכונן אליו מול לוחם שמדורג שמיני בקטגוריית המשקל עד 77 קילו. כלומר, ניצחון לא ייתן לו תואר, והפסד נוסף לדיאז יהיה הרבה יותר גרוע מכל הפסד אחר. אבל זה פשוט לא מעניין אותו.

הרבה לוחמים אומרים "תנו לי כל אחד בכל זמן ואני אלחם מולו". בולשיט: בענף הזה בו נלחמים אולי פעמיים בשנה וכל קרב יכול להכריע את עתידך. כל הלוחמים מחשבים היטב איזה יריב טוב להם ואיזה לא, וככל שהמעמד שלהם גבוה יותר, כך הם נוטים יותר לסרב לקרבות. דוגמה שאי אפשר לשכוח ראינו בספטמבר 2012, אז היה אמור להיערך קרב אליפות במשקל עד 93 קילו בין ג׳ון ג׳ונס (שנחשב ללוחם הטוב ביותר פאונד פור פאונד בהיסטוריה של ה-UFC), מול דן הנדרסון (הקשוח אבל העתיק). עשרה ימים לפני הקרב פרש הנדרסון בשל פציעה, והלוחם צ׳ייל סונן ביקש לעלות במקומו. ג׳ון ג׳ונס סירב, ולראשונה בתולדות ה-UFC בוטל אירוע פיי-פר-וויו.

ג׳ונס הסביר את ההחלטה שלו בכך שלא היה מוכן להסתכן בקרב עם יריב שלא התכונן אליו. זה כמו שברצלונה תסרב למשחק עם מכבי חיפה בהתראה של שבוע - כאלה היו פערי הרמות – אבל זה לא עושה את ג׳ונס פחדן. בספורט מטורף כמו MMA אתה לא לוקח סיכונים מיותרים (אגב, באפריל 2013 נלחם לבסוף ג׳ונס עם סונן. הוא ניקה איתו את המזרן של האוקטגון).

כאמור, ההחלטה של מקגרגור להסכים לקרב היא לא רק חסרת תקדים: היא מבדלת אותו משאר הלוחמים ב-UFC ומהרוב המוחלט של הספורטאים הפעילים בעולם. הוא באמת מוכן לשים את כל מה שהשיג על הכף בכל רגע – וזה, רבותיי, מעורר השראה ברמות.

צריך להבין שההפסד לדיאז בקרב הראשון היה גליץ' לא צפוי לחלוטין בקריירה של מקגרגור. בדקות האחרונות של הקרב, שנערך במרץ האחרון, מקגרגור נלחם בדיאז על הקרקע - איפה שדווקא לדיאז יש יתרון, והוא ניצל אותו כדי לרתק את מקגרגור לקרקע ולנצח.

קרב MMA (צילום: Rey Del Rio, GettyImages IL)
דיאז מרתק את מקגרגור ולוקח את האליפות|צילום: Rey Del Rio, GettyImages IL

לאחר ההפסד רצו ב-UFC שמקגרגור יחזור להגן על החגורה בקטגוריית משקל נמוכה יותר, 145 פאונד (65 ק"ג). שיצבור קצת ביטחון ויעלה מחדש את ערך המנייה. בכל זאת: רונדה ראוזי כנראה פרשה, ג'ון ג'ונס מושעה על סמים. האירי הוא הכוכב על האחרון שנשאר ל-UFC. היינו מצפים שגם מקגרגור ירצה בזה; אם הייתי מייעץ לו, הייתי אומר חד משמעית שהאופציה הכי גרועה עבורו היא קרב חוזר עם דיאז. וזו כמובן האופציה שהוא בחר בה, שוב במשקל 77 קילו.

אם לפני הקרב הראשון היה לו מה להפסיד, אז הפעם הסיכון הוא כפול ומכופל. אני מחפש בראש תסריט שבו הוא מנצח ומתקשה מאוד לראות כזה: נוקאאוט הוא תרחיש לא סביר, כי את כל מה שיש לו לתת הוא כבר נתן לדיאז בקרב הראשון ולא לא זה זעזע אותו בכלל. מה גם שהפעם ינסה מקגרגור לחסוך אנרגיה ולא יכה כל כך חזק. בהכנעה אני בוודאי לא רואה את זה קורה, כי כבר אמרנו - משחק הקרקע של דיאז עולה על זה של מקגרגור בכמה רמות. אז מה נשאר? החלטה. כדי לנצח יצטרך האירי לגבור על האמריקאי בנקודות במשך 25 דקות. משימה קשה מאוד כשמדובר בלוחם עם כושר מפלצתי ויכולת ספיגה כמו של דיאז.

צריך לזכור גם את שאלת היום שאחרי. חוזה אלדו נראה נפלא בניצחון על פרנקי אדגר ב-UFC 2000, והוא כבר מחכה לקרב חוזר עם קונור מקגרגור. תסריט שבו מקגרגור מפסיד לדיאז ומגיע עם ספקות לקרב חוזר עם אלדו - ומפסיד גם בו, ופורש מהספורט - הוא ריאלי לחלוטין. זה עד כמה הקרב הזה מסוכן לו ולקריירה שלו.

 

רונדה ראוזי (צילום: Matthew Stockman, GettyImages IL)
רונדה ראוזי כבר לא פה כדי לשמור על הזוהר|צילום: Matthew Stockman, GettyImages IL

כל הערסים

בצד השני ניצב נייט דיאז, האח הצעיר שחסה בצלו של אחיו הבכור ניק עד הקרב מול מקגרגור. שני האחים ידועים באופי קשוח, מחוספס וחסר פשרות. הם טיפוסים קלאסיים של "האוניברסיטה של החיים", שמים זין על כל העולם ולא דופקים חשבון לאף אחד, כולל ה-UFC. זה עלה להם הרבה במהלך הקריירה: ניק נתפס בפעם השלישית על מריחואנה והושעה לחמש שנים (עונש גומר קריירה שהומתק לאחרונה לאחר מסע לחצים של לוחמים רבים); נייט כבר 10 שנים ב-UFC, ולמרות הכישרון הגדול, נראה שהאופי שלו מונע ממנו להיות יציב. לצד הופעות מבריקות היו לו הפסדים רבים.

לתדמית של הדיאזים יש גם יתרון בולט. בעולם של שואו הם נתפסים אמיתיים ואותנטיים, והרבה אנשים אוהבים את זה מאוד. המועדון או ה"טים" שלהם, טים סיזר גרייסי, הוא בוודאות הטים הכי מחובר ומגובש בעולם ה-MMA. אם שאר המועדונים המפורסמים מתנהלים כעסק לכל דבר, אצל סיזר גרייסי בקליפורניה מדובר יותר במשפחה-ספק-כנופיה. האחים דיאז, ג׳ייק שילדס, גילברט מלנדז וחבריהם הפחות מפורסמים  נאמנים זה לזה בצורה עיוורת ולא מהססים לפתוח בקטטה המונית כשהם מרגישים שהכבוד של אחד מהם נפגע. הם מוכרים בקהילת ה-MMA כ-Scrap Pack (סקרפ = קטטה, פק = חבורה), משחק מילים על ה-Rat Pack – החבורה המיתולוגית של פרנק סינטרה, דין מרטין ושות'.

שני אינסידנטים הדגימו היטב את האופי של החבר'ה האלה והם מומלצים מאוד לצפייה. הראשון היה ב-2010 בנשוויל, טנסי, בארגון "סטרייקפורס". ג׳ייק שילדס ניצח את דן הנדרסון בקרב על החגורה, וכשהעניק ראיון ניצחון – עדיין בזירה - ניגש אליו לוחם בשם ג׳ייסון מילר שהפסיד לו בעבר, והתפרץ כדי לבקש ממנו קרב חוזר. ביג מיסטייק: תוך שנייה וחצי קפצו עליו האחים דיאז עם שאר החבורה ופוצצו אותו במכות בשידור חי. לא ספורטיבי? ברור. תענוג לצפייה? בוודאי.


Strikeforce: Nashville Post-Fight Brawl from Brad Schjoth on Vimeo.

האירוע השני התרחש ממש ביום כתיבת שורות אלה (רביעי), במסיבת העיתונאים לקראת הקרב. מקגרגור דפק איחור של חצי שעה, וכשהואיל בטובו להגיע והתחיל כרגיל בטראש טוק אופייני, לנייט דיאז נשבר והוא פשוט קם והלך באמצע. הוא הצטרף לחבורה שחיכתה לו בצד, והם התחילו ללכת לכיוון היציאה - לא לפני שדיאז צעק למקגרגור משהו בסגנון "למה שלא תבוא עם כל הטים שלך ונפרק את כולכם". האירי לא נשאר חייב, קילל בחזרה, ותוך שנייה זה הפך לקרב בקבוקי מים בין חבורת ערסים מסטוקטון, קליפורניה, לערס האירי הכי עשיר בעולם. זאת הייתה מסיבת העיתונאים הכי טובה שראיתי מאז לא זוכר מתי.

כל הדרך

אני מספר לכם את כל זה כדי להבהיר נקודה: דיאז לא שם על המשחקים המנטליים של מקגרגור. זה באמת לא משפיע עליו. הייתי אומר שאפילו להפך - הוא זה נמצא עמוק בתוך הראש של מקגרגור. באחד הראיונות שהעניק השבוע אמר דיאז ש"מבחינתי זה לא ספורט. אני לוחם ואני בא להילחם. כמו נינג׳ה". מאמין לו.

הקרב הראשון בין מקגרגור לדיאז מחזיק בשיא הפיי-פר-וויו של כל הזמנים, עם 1.9 מיליון רכישות. בשבת יישבר השיא הזה. מיליוני צופים, ואני ביניהם, ישלמו 60 דולר כדי לראות אם קונור מקגרגור הוא עוד לוחם גדול או לוחם ענק, ענק במובן של גדולה אמיתית.

המבחן הגדול ביותר ללוחם או ספורטאי היא חזרה מהפסד, ובשבת נראה לראשונה איך מקגרגור מתמודד עם הלחץ. נכון שהוא הפסיד בעבר (רקורד ה-UFC שלו הוא 19 ניצחונות ב-22 קרבות), אבל לא ככה. איך זה ישפיע על הראש שלו, על היכולת? פה נמדדת גדולה אמיתית. רונדה ראוזי קרסה תחת הלחץ של הפסד ראשון ונעלמה; הגיע הזמן לראות מה יקרה לקונור מקגרגור.

הפסד נוסף ויכול להיות שמקגרגור ייזכר כאנקדוטה שולית, כוכב שביט שתוך שנתיים וחצי עלה לגדולה עד שנשרף. ניצחון, לעומת זאת, יקנה לו כמעט בוודאות מקום של כבוד לצד ענקים כמו מוחמד עלי ומייק טייסון. מצד שני, ניצחון של דיאז יבסס את מעמדו ככוכב-על, עם מסלול ישיר לקרב על החגורה.

אז זהו, בשבת יש לנו קרב של הכל או כלום. הכי קרוב שאפשר לקרב לחיים או למוות.