בג'ונגל, במרתפים חשוכים, תחת אבטחה כבדה, זו מציאות החיים שציפתה לחטופים רבים לאורך השנים. חלקם חזרו כתוצאה ממשא ומתן, חלקם לא הצליחו לראות את אור היום מעולם, אבל מעטים היו מספיק אמיצים כדי לנסות ולצאת לחופשי. לכבוד העונה החדשה של "חטופים" הכירו את סיפורם של שלושה שבויים יוצאי דופן
סיפורים על בני ערובה שמצאו את דרכם חזרה הביתה, תמיד הצליחו לרתק את העולם. תעשיית הקולנוע והטלוויזיה אוהבת לאמץ מקרים של גבורה ואומץ כנגד כל הסיכויים, שהדרמה האנושית מצליחה לעשות את העבודה פעם אחר פעם. כי לפעמים זה באמת נכון מה שאומרים: המציאות עולה על כל דימיון. לפניכם שלושה סיפורי היחלצות מסמרי שיער שגם גדולי התסריטאים לא היו מצליחים לכתוב טוב יותר.
קווין לנסמן: חמישה חודשים במעבה הג'ונגל הפיליפיני
מאה פעם אמרתי לך: ירוק זה לא חאקי|צילום: globalpost.comקווין לנסמן, נער אמריקאי ממוצא פיליפיני, נסע לבקר קרובים בפיליפינים כשהיה בן 14. בגיל שבו רוב חבריו עסוקים בעיקר בגידול פצעונים, מצא את עצמו קווין נחטף על ידי ארגון הטרור אבו-סייף, המונה כ-400 חמושים המזוהים עם אל-קאעידה. אנשי הארגון נודעו באכזריותם וחוסר הסבלנות במקרים של עיכוב תשלום הכופר, בהם לא היססו לערוף את ראשי החטופים. כל ארגון והקלאסה שלו. הנער שהה לא פחות מחמישה חודשים במעבה הג'ונגלים הפיליפינים, מנותק מהעולם החיצון ונתון לגמרי לרחמי השובים. אך קווין לא התייאש ולאחר שגרה יום יומית מורטת עצבים, במהלכה קנה את אמונם של השובים, הוא ביקש מהם לרדת לרגע לנהר הקרוב כדי להתרחץ. ארבעת החוטפים שליוו איתו אישרו את הבקשה וקווין לא היסס לרגע, הוא ירד לנהר והחל לברוח במהירות לאורך קו המים.
לאחר יום ולילה של צעידה יחפה בג'ונגלים הגיע לפאתי כפר קטן. האיכרים זיהו אותו והחלו לרוץ כדי להגיש לו עזרה, קווין המפוחד חשב בטעות שמדובר בחטופים שעלו שוב על עקבותיו, והחל לברוח גם מהם. אחרי מרדף קצר הצליחו האיכרים לשכנע שהם מהצד הטוב של הטרור העולמי, והביאו אותו לידי גורמי צבא פיליפיניים כשהוא תשוש ורעב. כוחות הצבא החזירו את הילד הביתה כשהוא בריא ושלם, פרט לחבלות בידיים וברגליים, ולא שכחו לגזור קופון על "חלקם בהצלתו". לאחר שארגון אבו סייף הבין שהאסיר נעלם, מיהרו ראשיו להוציא הודעה שהחליטו לשחרר את קווין מיוזמתם. מאוד הומאני ולא אופייני כלל לארגון שבדרך כלל משחרר את האסירים שלו כשהראש שלהם כבר לא מחובר לכתפיים. אבל כנראה לא בכבוד שלהם לדווח על עריק.
דיטר דנגלר: הטייס שיורט וחזר לשירות
ועל הדרך גם הורדתי את מייק טייסוןדיטר דנגלר היה טייס גרמני אמריקאי בזמן מלחמת ווייטנאם. בתחילת 1966 מטוסו של יורט מעל לאוס, הוא נתפס בחיים על ידי כוחות מקומיים והועבר לידי צבא וייטנאם, שלקח אותו למחנה עצורי מלחמה בעובי הג'ונגל. דיטר, שאומן לפעול בדיוק במצבים כאלה, אירגן סביבו קבוצה של שבויים ברגע שהגיע למחנה, בכדי שיוכלו בבוא העת להתארגן ולהימלט יחדיו מהמחנה. ואז, ב-29 ביוני 1966 דיטר ושישה שבויים נוספים (תאילנדיים, סיניים ואמריקאים) ניצלו הפסקת אוכל של שובים כדי להיחלץ מאזיקי הידיים והרגליים המאולתרים שלהם, ולרוץ לכיוון מערום הנשקים של השובים. עד שאלו הבינו שמשהו מתרחש במחנה, הנשקים כבר הופנו כלפיהם. הטייס ירה למוות לפחות בשלושה שומרים ופצע מספר הנוספים שהחלו לרדוף אחריהם. הקבוצה התפצלה וכולם רצו ליער.
דיטר בילה 23 ימים במעבה הג'ונגל הווייטנאמי כשהוא סובל מהחום הכבד, העלוקות והטפילים השונים ולבסוף, בשארית כוחותיו, הצליח לסמן למסוק אמריקאי שחלף במקום וחילץ אותו. מאוחר יותר התברר שבמהלך כל הימים בג'ונגל הסתובב דיטר במעגלים ולא הצליח להתרחק יותר מכמה ק"מ ספורים מהמחנה שבו הוא הוחזק. רק עוד אדם אחד מהקבוצה הצליח לשרוד, קבלן תאילנדי שברח למקום אחר. כל האחרים בקבוצה נהרגו במרדף או פשוט נעלמו בג'ונגלים. דיטר חזר לכוחות האוויריים של ארה"ב ושירת כטייס ניסוי מצליח. עד היום הוא מתהדר בתואר האמריקאי היחידי שהצליח לברוח בחיים ממחנות האסירים בכלא הווייטנאמי. ב-2006 תורגם סיפורו לקולנוע בסרט "לשרוד עד החופש" בכיכובו של כריסטיאן בייל. כבוד למגזר.
קולרה ביז'ו: 14 חודשים של ציפייה לרגע הנכון
אמרתי כבר: יאללה נו, נחכה לספירת העומר|צילום: guardianexpressla.comקולרה וויטי ביז'יו הוא בחור הודי בן 37, מנהל תפעול של חברת בגדים גדולה מכווית, שנסע יום אחד לדרום הפיליפינים לפגוש את משפחתה של אישתו. ארגון שמזוהה עם אל קאעידה שמע על הביקור שלו והחליט לשנות לקולרה את התוכניות. משפחתו של קולרה ניסתה לנהל משא ומתן עם החוטפים אבל לא הצליחה לשלם את סכומי הכופר הגבוהים שהארגון ביקש, מה שהוביל לכך שקולרה ישב 14 חודשים בשבי. קולרה מספר שהוא לא איבד תקווה לדקה והיה סבלני מאוד, הוא נהג לצפות על שוביו - קבוצת מוסלמים קיצונים וחמושים, ובתור מוסלמי בעצמו אפילו זכה באמונם לאחר כמה חודשים. ככל שחלף הזמן הם הרגישו בטוחים מספיק להוריד ממנו את אזיקי הידיים והרגליים ולאפשר לו להסתובב חופשי.
קולרה ניצל את הקלף הזה והמשיך לנסות לקנות את אמונם. במהלך חודש הרמדאן, בו השובים צמו כל היום ובלילה אכלו ארוחות כבדות (שגרמו להם להיות פחות ערניים), פיתח לעצמו קולרה מנהג לקום מספר פעמים בשביל ללכת לשירותים, כך שהשובים יתרגלו לעובדה שהוא קם והולך הרבה במהלך הלילה. יום אחד, אחרי ארוחה, השומרים היו מנומנמים וקולרה קם להתפנות, כפי שהיה עושה בדרך כלל. רק שהפעם, ברגע שהתרחק מעט משטח המחנה, הוא התחיל לרוץ כאילו אין מחר. הוא מספר שהוא רץ שעה וחצי בלי הפסקה עד שראה כפר באופק, והגיע אליו לפני שהשובים שלו הספיקו לתפוס אותו. קולרה הספיק להוריד 20 קילוגרם במהלך השבי שלו והתייחד עם משפחתו לאחר מעל לשנה. האם בדרך גילינו גם שיטת הרזייה מהפכנית חדשה?
