סבא מת. כך, פחות או יותר, העירה אותי לפני שנה בדיוק שיחת טלפון בשש בבוקר ביום פטירתו. בשבילי הוא סבא מיוחד, אבל בשבילכם הוא עוד זקן שהלך לעולמו, ועוד בשיבה טובה (88). למה שיעניין אתכם בכלל לשמוע על סבא יוסף. הוא לא היה סלב. "סתם" עוד אדם שעבד קשה רוב ימיו. לא מגדולי האומה, לא שחקן, לא פוליטיקאי, לא בדרן ולעזאזל - אפילו לא כדורגלן.
אז למקרה שתהיתם למה, הנה הסיבה. סבא היה גבר. בשקט שלו הוא נאבק בבריטים וישב בכלא. בשקדנות, חריצות וצניעות שכבר לא קיימת כאן שירת את המדינה כל ימיו עד שפרש. סיבה נוספת: זה לא רק סבא שהלך לעולמו, זה דור שלם שהולך ונעלם. אלה הסבים והאבות של כולנו, שמעבירים – במותם – את נטל האחריות אלינו להמשיך ולקיים את מה שהם עשו כאן בחייהם, כל מה שאנו לוקחים כמובן מאליו. תקופה אחרת, סוג אחר של בני אדם שכבר לא קיים כאן. סבא היה אחד מיני רבים, כמובן, כשמה שמייחד אותו מבחינתי היא שהוא סבא שלי. או שיהיה יותר נכון לכתוב את ההיפך. אני נכדו.
הדור הלוחם, מול הדור שמבלבל את השכל
בתיכון עשיתי סרט בהשראתו. "המשפחה מעל הכול", אמרה שם דמותו, במשפט שאמר גם על ערש דווי. מרגע שחלה בלימפומה ביקרנו אותו כמעט כל יום. בלי לדבר יותר מדי, בשקט כמובן. כמו שלא דיבר על פעולות הלח"י מעולם, המשיך עם השקט הזה עד יומו האחרון. השקט הספיק לו. הוא ידע בתוך תוכו מה המשמעות של הדברים, וגם אנחנו. כאב לו, הרגשתי את הכאב. הוא האמין במערכת, איש של המדינה, ולי היה קשה לשאת את ההשפלה שבטיפול במערכת הרפואה הציבורית. בעוד שהוא קיבל את החיים כפי שהם, על כל מגרעותיהם, לי יש ביקורת על המתנהל כאן. אם בדור שלו קיבלו בשקט ובהשלמה את מה שיש כאן, מתוך ההבנה וההערכה שהמצב כרגע הוא טוב הרבה יותר מהאלטרנטיבות באירופה, אני מסתכל על מה שיש כאן במה שהוא יכול היה לפרש כמעט בזלזול. יש לך אוכל ובית, אוטו וצבא חזק, מה אתה מתוסכל מזה שמחכים בתור שעות בבית חולים או שלוחצים על לחצן מצוקה עם מענה איטי?
"איזה חרא זה להיות זקן", אמרתי לו בימיו האחרונים, מנסה לדבוק בגישת הישירות שלו. צחק. בתקופה האחרונה הוא כבר צחק הרבה פחות. כמה ימים אחרי השיחה שלנו נפרדתי ממנו. בשקט, בלב, כמו שהתנהל בעצם רוב הקשר בינינו בתקופה האחרונה ובכלל. כמו שאפשר להסביר רק קשר בין סבא לנכד, אבא לבן. גברים לא צריכים לדבר. יודעים. סבא לא דיבר הרבה. הוא היה שייך לדור עובד, דור לוחם. אולי בגלל זה לא הבין לגמרי את הדור החדש הזה, שכותב, תובע ו"מבלבל את השכל" על רגשות ומחשבות. כשאנשי ההגנה חטפו אותו כדי להעבירו לבריטים, אביו – סבא רבא ניומה – רדף אחריהם. כמו שרואים בסרטי הבורקס, כך הייתה המציאות. היום היו מגישים תביעה לבג"ץ כנראה. עברו רק מספר ימים וכבר נפרדנו. "ביי סבא'לה", אמרתי בלב, ויצאתי מחדר המתים של בית החולים אליו נכנסתי כדי להגיד שלום אחרון. נגמרה תקופה.
"כבר שכחתי מה צריך לעשות עם החזה השופע שלה"
גבר של פעם סבא היה, והאמת - הוא בכלל לא היה סבא'לה כמו שכתבתי. טרף את החיים. לו ולדור שלו היו מטרות חשובות יותר מבילוי עם הנכדים. תנו לו לטוס לחו"ל. תנו לו לפגוש את החברה שלו בתל אביב. הוא בכל זאת היה מבוגר, ולכן תנו לו גם את מפגשי הברידג'. תנו לו ללכת למסעדות לא כשרות, לצאת לסרטים ולצאת מהבית. נכדים? ילדים? בשביל זה יש חגים, אלא אם יהיה בחו"ל כמובן. תנו לו לרדת לים היפה של חיפה עם הסכין שלו ולהרוג מדוזות שעומדות בדרכו, עם הרוגטקה והיונים. תנו לו להתעסק עם הבולים ולהסתכל על קלפי הבחורות העירומות מקלפים ישנים שמעידים שככל הנראה לא נרצה לראות אותן עירומות כיום.
כשהתאשפז בבית החולים עוד חשב שיטוס לקובה. היה לו כרטיס שקנה כבר. גבר בן 88, עם רות, חברתו בת ה-88, לוחמת כמוהו, שנראה להם הגיוני לטוס לקובה לבדם. ואז היכה בו הסרטן. מטיסה לקובה פתאום הוא בקושי הולך וצריך מטפלת שתסייע לו. הוא לא סבל אותה. "כבר שכחתי מה צריך לעשות עם החזה השופע שלה", אמר. ישירות, כבר אמרנו? כמו שגם אני משתדל שיהיה לי, אין סינון בין המחשבה לדיבור. פעם ביקר חברת ילדות אחרי שילדה, והסיפור מספר שפשוט פלט לה: "התינוקת הזאת מכוערת כמו קוף". אצלו זה בא טבעי. כלומר זה היה טבעי. עכשיו, כמו שאפשר להבין, הוא כבר לא מדבר בכלל. הוא היה מעריך את הציניות הזאת כנראה.
סוף מסלול 48'
דור אחר, עם חיים שונים בתכלית ממה שיש לנו כיום. עדיין הסתובב עם אקדח עד לפני כמה שנים, גם כשהלכנו לבריכה. הזיכרון הראשון שלי ממנו נמצא בבריכה בה היינו, לא זוכר איפה. מגיע עם האקדח שלו. משהו באמצע שנות ה-90, תקופה שבה הבריטים כבר לא שלטו בארץ. למקרה הצורך, במקרה שבזמן שישחה פרפר יבואו לעצור אותו בגין פשעים נגד האומה הבריטית. הוא לא אהב בריטים. אם זה הקצין מורטון שבמבצע להטמנת המוקש שלו השתתף או אנע עארף כמה בריטים אחרים שיש שהוא לא אהב ושיכולים לחזור ולנקום. אולי אלה הסוהרים מאריתראה בה ישב בכלא עם יצחק שמיר, מאיר שמגר וגם עם אביה של ציפי לבני שחייב לו עד היום כדור טניס. הסיפור מספר שכשהוא ניסה לברוח, הבריטים ירו לו ביד ואז סבא נתן לו את כדור הטניס שלו כדי שיחזק אותה. אולי לקח את האקדח בכלל בגלל הגרמנים, מהם ברח (בעזרת סבא רבא) כשהנאצים עלו לשלטון.
הסבים האלה גם קצת דומים לדור שלנו, בדברים שאפיינו בני אדם כנראה מאז ומעולם וכך גם ימשיכו לעולם. דור שונה, אבל גם קצת דומה. סבא לחם במלחמת יום העצמאות בחטיבה 7. אם לא היה מספר לנו, היינו יודעים זאת מהכובע שיש לו שמציין זאת. "לוחם יום העצמאות". ממש כמעט כמו חולצת סוף המסלול מרץ 05' שיש לי, רק בהפרש של כמעט 60 שנה. ממש כמו חולצת סוף המסלול אוגוסט 51', 2051 (כנראה קצת יותר, בלי לחץ), שתהיה לנכד שלי. גם סבא, אגב, היה במחלקת מרגמות בשלב של הקריירה הצבאית שלו.
סבא היה צעיר פעם
הפייסבוק שלי כיום כנראה מקביל לאלפי התמונות שהיו באלבומים הבלתי נגמרים שלו. בן דודי ואני הלכנו לדירתו לצלול למאגר התמונות. מצאנו תמונה שלו של עצמו שעליה כתב "האימפריה רועדת", על הבריטים, שמלמדת אותנו על כך שגם הוא היה צעיר ופחות שקול פעם. ממש כמו החיילים הצעירים היום שמצטלמים לפני מעצרים, מסתתרת לה תגלית מדהימה: סבא היה צעיר פעם. מצאנו תמונה שלו מ-38', עת היה בן 15, עליה כתב ג'וני וייסמילר, על שם השחיין האמריקאי המצטיין שגילם את טרזן בקולנוע. "מצילי האומה", על תמונה מ-39'. "כבר אז חלמת עלי, בלה?", ליד תמונה של סבתי ז"ל מהרהרת. מצאנו גם תמונות של בחורות, עם הכיתוב האירוני "ידידה". המרכאות במקור. סבא? באמת? נו, כנראה שהדיבורים על החזה השופע של המטפלת פעם קיבלו ביטוי קונקרטי יותר.
אחרי שנפטר חיפשנו עליו גם בספרים. מצאנו תיעוד בספר של נתן ילין מור, אחד ממנהיגי הלח"י. "היה עצוב מאוד לראות את הצעירים מובאים מובסים, מיואשים, אחוזי שנאה להנהגה הרשמית של אותו עם, של עמם, אשר למען חרותו התנדבו לתת את הכול", כתב ילין מור בספרו לוחמי חירות ישראל. אחד מן הצעירים, כתב, היה ניקולייבסקי, לימים נתיב. "רוב החדשים צעירים היו, נערים. הם הובאו למחנה שבורים ורצוצים, לאחר עינויי גוף ונפש. המענים לא היו אנגלים. היו אלה יהודים, מן ההגנה". מעניין אם כשעשה מה שעשה חשב שמתיישהו יכתבו על זה בספר. ובכלל, האם מישהו מאיתנו חושב שמתישהו הוא יהיה כזה זקן שיכתבו עליו בלשון עבר.
השיר האהוב על סבא היה my way של פרנק סינטרה, ואותו שמנו לו בהלוויה לצד המנון הלח"י. והאמת? הוא וסינטרה ראויים אחד לשני. ידע לחיות את החיים נכון, סבא יוסף. בדרכו שלו, מה שנקרא. ישבתי ליד המיטה שלו בבית החולים, מדי פעם שמתי לו את השיר בטלפון שלי, אותו תמיד החזיק הפוך, והוא נהנה ממנו. כך צריך לחיות את החיים, כפי שהוא חי אותם. מקווה שעוד כמה עשרות שנים אחשוב כך על האופן שבו ניהלתי את שלי.