הנה משהו שקראתי בפייסבוק בבוקר שאחרי פרסום הקלטת המגעלת של יאיר נתניהו: "הדבר הדוחה והבהמי הזה שאתם מסתכלים עליו בזעזוע בעקבות חשיפת ההקלטה אתמול הוא לא יאיר נתניהו - אלא הגבריות ההטרוסקסואלית. כמו באלגוריה נוצרית ימי-ביניימית, דמות אחת קיצונית וגרוטסקית משמשת כהאנשה של רעיון מופשט, כדי שכל הגברים הצופים יוכלו להידהם ולהזדעזע ולהעמיד פנים שמעולם לא היה להם חלק בדבר כזה. ההלם! האימה!".
אני לא יודע אם הסטטוס הזה מאת יוען גונן נכתב במידה של ציניות או ברצינות תהומית, וזאת גם לא הנקודה: רוח הדברים מהדהדת אמירות שונות ששמעתי בשנים האחרונות, וחלקן היו רציניות כמו רשת ב'. זאת הזדמנות להעמיד דברים על דיוקם, מפני שחל כאן בלבול מצער בין שתי קבוצות אוכלוסייה חופפות אך לא זהות: גברים וערסים.
ייאמר מיד, אני גבר בן 43. זה אומר מן הסתם שתפיסת הגבריות שלי שונה מזו של אנשים בגילו של נתניהו הבן, ואותו הדבר נכון גם לגבי תפיסת הערסיות שלי. לצורך העניין, אולי מה שאני קורא "ערס" זה מה שאתם קוראים "בריון". אבל בזמני, "ערס" לא היה ביטוי עם ניחוח עדתי או סוציו-אקונומי; הוא היה פשוט כותרת גג לכל אותה התנהגות "דוחה ובהמית" מהסטטוס של גונן – התנהגות שאכן מאפיינת גברים הטרוסקסואלים יותר משהיא מאפיינת נשים, אבל מעולם לא ראיתי סיבה לחשוב שיש לה השתייכות אתנית. ובשעה שלא צריך יותר מאזכור של צמד המילים "טיסת השוקולד" כדי להבהיר שלא חסרות גם נשים ממין ערס, הרי שאכן נתקלתי השנה במקרים רבים מדי של שימוש שגוי במילה "גבר".
אין דבר וחצי דבר בין גבריות והדברים שאומר יאיר נתניהו בהקלטה הנפיצה שלו, כי אין שום דבר גברי בלקבל לפ-דאנס מבחורה שנסיבות חייה דחקו אותה לפינה כה חשוכה שהיא נאלצת להתפרנס מהענקת שירותים כאלה; אין שום דבר גברי בהתפארות ש"אבא שלי סידר לאבא שלך 20 מיליארד דולר", אם כי בהחלט יש בזה משהו ילדותי; ובטח ובטח שאין שום דבר גברי באדם שמעולם לא עבד למחייתו, שמעולם לא השיג דבר, שהקליים-טו-פיים שלו הוא היותו הבן של מישהו.
זה לגמרי הגיוני, כי יאיר נתניהו הוא לא גבר. הוא ערס. אמנם לא בהגדרה המילונית-ערבית - למרות שביקור במועדון חשפנות בעודך מאובטח על חשבון משלם המיסים אגב זריקת הבטחה ש"תארגן" למישהו את החברה שלך זה לא בדיוק כרחוק מזרח ממערב משם – אבל לגמרי בהגדרה של גבר בן 43 שעוד זוכר איך המילה הזאת תיארה אשכנזים ומזרחיים, גברים ונשים, בני טובים ובני רעים, שהמכנה המשותף והמגדיר שלהם אחד הוא: הם גורמים לך לתהות אם אכן מותר האדם מן הבהמה.
**
לפני כשלוש שנים, כשהבת שלי הייתה צעירה מספיק בשביל ש"להתנדנד" ייחשב לבילוי אחה"צ לגיטימי מבחינתה, ראינו שתי בנות בקושי-עשרה מתעללות בחסר ישע. עד היום אני לא יודע ממה בדיוק סבל הילד ההוא עם השיער השטני – הוא היה מוכר בשכונה כילד שלא יודע לדבר, כלומר לא מסוגל לזה פיזית, אלא שמעולם לא גיליתי למה – ואת מה שעשו לו שתי הערסיות בנות ה-9 או 10 אני לא אשכח. הוא השתמש בנדנה, הן רצו אותה לעצמן. זאת הייתה תמצית הסיטואציה. ומבחינתן זה הספיק בשביל להצדיק סדרת הקנטות, דחיפות, קללות וסף-מכות לילד שהן ידעו היטב שלא מסוגל להשיב.
שתי הבנות ההן היו ערסיות בהגדרה. הבנתי את זה בדיעבד, כשניסיתי להסביר לעצמי מה דחף אותי לנבוח עליהן שיעזבו כבר את הילד השותק: בלב ההתנהגות הערסית נמצאת האשלייה – או במקרה של יאיר נתניהו, הידיעה – שאתה אדון עולם. שהכל שייך לך. בדיוק בגלל זה לא קיבלתי מעולם את ההמרה של "ערס" לאזור העדתי או הסוציו-אקונומי: מי שמדביק את הכינוי הזה לגבר מזרחי ו/או מעוט יכולת חוטא פעמיים, הן בגזענות לשמה והן באי-הבנה של הערסיות עצמה. נכון, יש פרופיל פסיכולוגי מוכר לעייפה של אדם שמנסה לפצות את עצמו על קיפוח או מתנהל באלימות מפני שהתחנך באלימות, ונכון - יש גם סוג כזה של ערס. אבל גרוע ממנו עשרות מונים הוא הערס שמעולם לא חסר לו דבר. שמתנהל באלימות מילולית או פיזית כי אין לו מושג מה זה להיות קורבן שלה. שמנסה לבסס את התפיסה (או שוב, את הידיעה) שזה העולם שלו. הכביש שלו. התור שלו. הגינה שלו. והוא באמת-באמת מאמין בזה. פשוט תראו את יאיר נתניהו, שאין עצם מזרחית בגופו ואין מיליגרם של קיפוח בחייו, ותבינו בדיוק על מה אני מדבר.
אמת ויציב ומבאס, התנהגות של ערס מאפיינת גברים רבים וכנראה שספציפית אצל גברים ישראלים היא רווחת במיוחד. אבל שתי ילדות זהובות שיער בנות 9 או 10 שבאו להתנדנד בגינה בגבעתיים היו כנראה שני הערסים הכי מגעילים שראיתי בחיי הבוגרים, ומהצד השני של המטבע יש לי חברים גברים – מזרחיים ואשכנזים, צעירים ובגילי – שהיו מצטרפים למנזר לפני שהיו משתפים פעולה עם אופרציה כמו מועדון חשפנות, שיבלעו כל עלבון בכביש או בפארק או בתור או בעולם לפני שיתבעו לעצמם איזו חלקה או טריטוריה מתוקף הטיעון שזה שלהם. שמגיע להם.
**
הו כן, "מגיע לי". הנה עוד טעות רווחת: זה לא "קטע של ישראלים". זה שוב קטע של ערסים. אלא שדווקא כאן אני מתקשה להאשים את מי שמתבלבל, כי אנחנו יותר ויותר מדינת כל ערסיה.
כשחזרתי עם הבת שלי מהגינה ומלצעוק על שתי ערסיות בלונדינות בנות 9 או 10 שיעזבו בשקט ילד שלא יכול לדבר, הייתה לי הרגשה – לא, זאת שוב ידיעה – שהערסים ניצחו. שהגענו לנקודת אל-חזור שבה מרבית האוכלוסייה, או לכל הפחות המיעוט הגדול והקולני שלה, חי בתחושה שהכל שייך לו ומגיע לו והוא מתנהג ומתנהל בהתאם. כמו בהמה.
זה הזכיר לי שכשהיינו ילדים, הכי פחדנו ממה שקראנו "ערסים צפונים". נולדתי בתל אביב, וזה היה שם קוד לילדים ממשפחות מבוססות מאוד – מבוססות עד כדי "רק היום קיבלתי רישיון נהיגה, אבל אבא קנה לי כבר אתמול גולף GTI מהניילונים" – שהתגוררו בבתים פרטיים בצפון העיר. פחדנו מהם כי בניגוד לילדים אלימים אחרים, שיכולת להניח או לפחות לשער שבאו מרקע קשה, הערסים הצפונים היו הבנים והבנות של הורים שגם להם הכל הגיע, ולראיה גם היה להם הכל. הערסים הצפונים לא פחדו להסתבך, כי תמיד היה מי שיחלץ אותם, וגם לא יכולת לדבר אל ליבם או אל שכלם, כי הראשון היה קר והשני נעדר. ילדים מרקע קשה? כל מה שהיית צריך לעשות איתם זה להראות להם שאתה מכבד אותם וכל סיטואציה נפיצה הייתה מנטרלת את עצמה. ילדים של האלמנט הפריבילגי – לא יכולת לעשות מולם כולם. לא היה להם פחד, לא מצפון, לא גבולות, לא חרטה.
יאיר נתניהו הוא ילד פריבילגי קלאסי, ערס צפוני מובהק, שלהערכתי לא באמת היה מסרסר את חברתו פשוט מפני שנסיבות חייו מונעות ממנו את הצורך באי-נעימות מכל סוג שלא יהיה. אבל הוא גם לא שום סוג של גבר, והפוסט של גונן הוא באמת הזדמנות לדייק את העניין הזה.
גבר לא מסרסר נשים, לא סוחר בהן ולא שוכר אותן. גבר לא מתפאר בזה שאבא שלו מוכר את נכסי המדינה לכל המרבה במחיר. גבר לא נופש בחו"ל על חשבון משלם המיסים. כלומר, את כל הדברים האלה ואלף ואחת התנהגויות בהמיות אחרות *יכולה* לעשות בריה שהיא גבר מבחינה ביולוגית, אבל תנאי הסף לכך שהם יקרו אינו כרומוזום ה-X או כרומוזום ה-Y - אלא גן ה-ע'. והגן הזה דומיננטי, כל כך דומיננטי כאן בארץ חמדת אבות.