ביום רביעי האחרון, הנבחרת הלאומית של אנגליה הפסידה את משחק חצי גמר המונדיאל לקרואטיה, וכך, כהרף עין, נגוז החלום הבריטי לשחזר את תהילת הזכייה של 66'. להגיד שההפסד הזה אופייני לבריטים זה מה שנקרא בלעז "Understatement". זה היה משחק בריטי קלאסי, מהגול של טריפייר בדקה ה-5, להתברברות שלהם עם הכדור במשך 60 דקות, ועד לטעויות ההזויות בהגנה שהיו יכולות לגמור את המשחק הזה הרבה לפני ההארכה.
אמנם הבריטים הוכיחו את עצמם והתברגו ברשימת 4 הנבחרות הטובות בטורניר, אבל קשה להתכחש למשחק ה-"לא-מי-יודע-מה" שלהם על המגרש. אפשר להתלונן על השופט הטורקי ולצעוק עד מחר Footballs Coming Home, אבל הגורל הכריע את המשחק והקרואטים היו יותר טובים – וזה לא מפתיע במיוחד. הרי אנגליה מעולם לא הייתה מעצמת כדורגל אמיתית. אמנם המשחק כפי שהוא מוכר כיום הומצא בבריטניה, אבל הממלכה מעולם לא הולידה כדורגלנים שהפכו לסופרסטארים אדירים - עם כל הכבוד לבקהאם, רוּני, שירר, אוון, ליניקר, גאסקוין, שילטון, מור ועוד רבים אחרים, הם לא נמצאים באותו "רמת משחק שהפכה לקלאסיקה" כמו פלה, מראדונה או פלאטיני. מה שכן, הבריטים תמיד הצטיינו בשחקנים שערורייתיים.
אפשר לצחוק עליהם עד מחר שהם לוזרים - ובצדק - אבל לאורך השנים צמחו בבריטניה כמה שחקני כדורגל שהיו טיפוסים בלתי נשכחים – לטוב ולרע. לרגל ההדחה הלא ממש מפתיעה של נבחרת אנגליה מגביע העולם, החלטנו להביא לכם את שלושת השחקנים שתושבי הממלכה, כמו גם העולם כולו, כנראה לא ישכחו לעולם. נתחיל ברשותכם - מהקל אל הכבד.
בובי מור
אגדת הדשא של ווסטהאם מוגדר עוד בימינו בתור הקפטן הכי גדול של נבחרת אנגליה בכל הזמנים. עם כל הכבוד להארי קיין, מור באמת זכה להניף את גביע העולם אחרי שהוביל את הבריטים לניצחון על נבחרת מערב גרמניה בגמר של 66' (ההוא עם הגול שהיום לא היה עובר ב-VAR) – בשנים שלאחר מכן, התהילה שלו מעט דעכה בעקבות מספר שערוריות.
בשנת 1970 הוא הואשם בגניבת צמיד יקר ערך מחנות תכשיטים בבוגוטה שבקולומביה שם הוא שהה עם שחקני הנבחרת לצורך משחק אימון. הוא אמנם זוכה מכל אשמה, אך נאלץ להישאר מספר ימים במעצר בית. באותה שנה הוא גם נקנס על ידי הנהלת ווסטהאם לאחר שהתברר שהוא יצא להשתכר עם חבריו לקבוצה בלילה שלפני משחק בגביע ה-FA. מתברר שזאת הייתה תופעה מוכרת אצלו - להשתכר ואז להתאמן או לשחק עם האנגאובר. קלאסי.
פול גאסקוין
הו גאזה, מאיפה נתחיל? חשוב להדגיש כי פול גאסקוין, בשיאו, היה נחשב לאחד הקשרים הכי טובים באנגליה וחלק בלתי נפרד מהנבחרת האחרונה שהגיע לחצי גמר המונדיאל ב-1990. אף על פי כן, בימינו, רוב האנשים זוכרים אותו פחות בתור שחקן ענק ויותר בתור אישיות שנויה במחלוקת מחוץ למגרש הכדורגל.
ישנם אינספור סיפורים על גאזה, אבל הסיפור האהוב מכולם (לפחות על כותב שורות אלו) חייב להיות אותה תקרית בלתי נשכחת עם הכתב האיטלקי; הקשר הבריטי נעצר על ידי כתב של הטלוויזיה המקומית אשר ניסה לקבל ממנו תגובה בנוגע למעבר שלו ללאציו. גאזה, התקרב למיקרופון כשהוא לועס מסטיק בפה פתוח, פלט גיהוק רועם ופשוט המשיך ללכת. ההתנהגות של גאזה הפכה אותו לגיבור לאומי של בני מעמד הפועלים בתקופתו והוא באמת היה כוכב ענק – ועם התהילה, הגיעו כמובן גם הבעיות. בשנת 2006, הוא הוציא ספר אוטוביוגרפי על הטיפולים הפסיכולוגיים שלו, שם הוא חשף כי לאורך השנים הוא התמודד עם כמה בעיות נפשיות, כולל: בולמיה, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), מאניה דיפרסיה ואלכוהוליזם. לא נעים.
ג'ורג' בסט
כן-כן, אנחנו יודעים, ג'ורג' בסט הוא לא שחקן אנגלי אלא כדורגלן מצפון-אירלנד. למרות זאת, קשה להיות יותר בריטי מאורח החיים של בסט. למעשה, המורשת שלו כל כך שערורייתית, שהיא ככל הנראה התבנית לכל ה-Bad Boys לדורותיהם בענף הכדורגל. בשיאו, הוא הוביל את מנצ'סטר יונייטד לזכייה בגביע אירופה (ליגת האלופות דאז) של 1968. מאז ועד היום הוא מוגדר בתור אחד הקשרים ההתקפיים הכי מוכשרים שצמחו באירופה – אבל שוב, אנו עוסקים בטיפוס ולא בהישגיו או כשרונו.
בסט היה מוכר באורח החיים שלו (הראוותני במקרה הטוב - והשערורייתי במקרה הרע) מחוץ למגרשי הכדורגל. לא פעם הוא נזרק מאימונים כי הגיע שתוי או היה מעורב בתקרית אלימות – כולל פעם אחת שהוא היכה שוטר ב-84'. כולם תמיד יזכרו לו את הפעם ההיא בה התארח בטוקשואו הבריטי Wogan, שם הוא אמר למגיש: "טרי, אני אוהב לה***ין". מאוחר יותר, הוא הודה שזאת הייתה תקרית האלכוהול הכי גרועה בחייו. בשנת 2000, הוא אובחן כסובל מאי ספיקה של הכבד. הרופאים אמרו לו שרק 20 אחוז מהאיבר החיוני הזה מתפקד כראוי. הוא עבר השתלת כבד שנתיים מאוחר יותר, אבל המשיך בהרגלי השתייה שלו. בשנת 2005, הוא נפטר כתוצאה מכשל כלייתי. חבל.