שעתיים לפני מפגש ליגת האלופות בין ברצלונה לסלטיק אני שואל אוהד סקוטי מבוסם מבירה מה הוא חושב שיהיה במשחק. "זאת תהיה חתיכת חוויה", הוא אומר ומחייך וצודק. בכלל, ייאמר לזכותה של היריבה: סלטיק מבינה שהיא רק התפאורה של ההצגה הכי טובה בעיר.
הבעיה במשחקים של ברצלונה היא שהסוף ידוע מראש. אין סיפור והשאלה היחידה שמטרידה אותך היא כמה שערים יכבוש מסי. כפיצוי, האווירה מחוץ לאצטדיון יוצאת דופן - במיוחד למי שמגיע מהכדורגל הישראלי. מילא הקרנבל מסביב, הצעיפים, הכובעים: אנחנו מדברים על 100 אלף איש שנכנסים לאצטדיון בקלות ובשקט, איש איש למושב המיועד לו. הכי אנטי ישראלים.
כשערימת הבטון המפלצתית של הקאמפ נואו נגלית לעיניך, אין מנוס מלעצור שנייה ולתהות אם התקדמנו מתקופת הגלדיאטורים או שאנחנו בדיוק בדרך לחזור לשם. אחרי סלפי פלוס תמונת פנורמה שלא תעניין אף אחד לעולם, אני מתיישב בשורה 5 באמצע וממתין ללוחמים שיעלו לחימום. זה קורה אחרי כמה דקות, ויחד איתם עולה התרגשות קלה (הם אשכרה בני אדם!). נחמד לראות את השחקנים הראשיים במחזה מתכוננים להצגה. למה לא עושים את זה בתיאטרון?
טוב, החבר'ה יורדים. אני בדיוק מחפש Wi-Fi כשמתנגן המנון ליגת האלופות שתמיד עושה לי צמרמורת. הנה המופע מתחיל – והאמת, פה בדיוק הוא נגמר. לא נתפסת, כמות השקט ש-100 אלף צופים יכולים לייצר. כמו בשבעה, רק בלי השולחן של הבורקס תפוח אדמה.
מסי קובר את הראשון כבר בדקה השלישית ומסביר לי שהגעתי לצפות בקומדיה ולא בדרמה כמו שספורט אמור להיות. אני מתנחם בתגלית: הקוון באמת מתאמץ. רץ הלוך-חזור אלף פעם. ברור לכולם שהוא לא יעמוד בקצב של המשחק, אז הוא ייאלץ להמר לפעמים, וזה יותר מעניין מהמשחק עצמו. תבינו, הרגע הכי מרגש כאן הוא כשאנדרס אינייסטה נשלח לעשות חימום ואני יכול לראות בבירור את צורת הקרחת שמתפתחת לו על הראש עם השנים.
בהפסקה עדיין 2:0, אבל לכולם ברור שזו רק ההתחלה. אני רץ ללאונג' לאכול משהו. כן, החיים הטובים: זכיתי לאישור כניסה חד-פעמי כי הגעתי למשחק כעיתונאי (זה מקום טוב לציין שהכותב היה אורח של חברת ג'ילט, ועוד מעט אשיב לשאלה "ג'ילט ובארסה, מה הקשר?"). אני שותה בירה ומגלגל סיגריה, אבל דיילת מגונדרת לא מסכימה לי לצאת עם הכוס. איך מעשנים פה בלי לשתות משהו? הדיילת מחייכת כאילו היא מבינה לליבי, ורק עכשיו אני קולט שכל כמה מטרים בתוך היכל המעונבים הזה עומדת דיילת ומחייכת. אחת פותחת את הדלת, אחת מראה לך איפה השירותים למרות שהם ממש מולך, אחת לוחצת בשבילך על הכפתור של המעלית, אחת לא מסכימה שתצא לעשן עם הבירה שלך. אתם רואים, כסף לא קונה אושר.
אני חוזר למשחק באיחור כי אני לא פראייר, אז התעקשתי לשתות את כל הבירה ולעשן את הסיגריה בנחת. פספסתי את הגול של ניימאר, אבל משהו בי אומר שזה לא כל כך נורא ויהיו עוד. בסוף יש עוד ארבעה.
את הגול האחרון, ה-0:7, חצי מהאצטדיון כבר לא רואה. כולם ברחו בניסיון לעזוב לפני הבלגן, אבל אני לעולם לא קם לפני השריקה. צריך לכבד את ההצגה. ואז זה מכה בי: מרוב קסם לא רואים את הקוסם. ברצלונה הגיעה לרמת שלמות גבוהה מדי. אני כבר מת לחזור לבינוניות המסעירה של סמי עופר.
הלובסטר יוגש בנקודה הלבנה
אנחנו יוצאים לסיור בבית הספר לכדורגל של ברצלונה, "לה מאסיה". בעבר הייתה האקדמיה צמודה לקאמפ נואו, אבל בשנים האחרונות בנו מתקן אימונים חדיש ומדהים בקצה הדרום-מערבי של העיר - מרכז הספורט על שם חואן גאמפר. כשהאוטובוס של העיתונאים מגיע למתחם, כבר מחכים לנו ארבעה מאמנים במדי הקבוצה וכמובן גם דיילות שתפקידן לא ברור וחיוכן לא מש לעולם.
בית הספר נראה כמו קולג': מדשאות, פינות ישיבה, כיתות, חדרי אוכל וחדרי כושר. הנקודה הבולטת ביותר במתחם היא המסורת; הקירות מעוטרים בתמונות של השחקנים שהתחילו באקדמיה וגמרו על המגרשים הכי מפורסמים בעולם.
מאבטחים מקיפים את מגרש האימונים של הקבוצה הבוגרת. אי אפשר להתקרב גם כשהשחקנים לא שם. בכל מקרה, הפעם אנחנו השחקנים: מכניסים אותנו לחדר הלבשה, שם אנחנו עולים על בגדי אימון. 50 עיתונאים מכל העולם, רעבים לקרוע את הדשא.
אני שחקן בינוני-מינוס, אבל משהו באווירה גורם לך להאמין שהיום אתה מינימום צ'אבי. אנחנו מתחלקים לארבע קבוצות והמאמנים מנסים להעביר לנו את "רוח ברצלונה": שליטה ודיוק. עושה רושם שהמאמנים, חבר'ה צעירים וצנועים, מבינים את גודל הסמל שדבוק להם על החזה. אין אפס, האופי של הקבוצה הבוגרת מושרש בכל המחלקות.
אצלנו העיתונאים זה מושרש פחות. אנחנו בועטים, אנחנו מוסרים, בעיקר אנחנו מעיפים כדורים לכל עבר. בסוף גם עושים לנו טורניר קצר, ובהקשר הזה אציין שהקבוצה שלי (שלושה ישראלים, ברזילאי, פרואני, צ'ילאני וסרבי) מנצחת 0:1. אני מוצב בעמדת הבלם אבל עולה הרבה לעזור להתקפה, והחבר הברזילאי מכתיר אותי כמצטיין של הקבוצה. כבוד, אלא אם לא הבנתי נכון את מה שהוא מלמל אחר כך בפורטוגזית בזמן שהוא צחק ועשה "לא" עם הראש.
אחרי מקלחת של אלופים אנחנו חוזרים לקאמפ נואו, לסיור באצטדיון, אבל לא כזה שתיירים מקבלים תמורת 18 אירו. מכניסים אותנו לחדרי ההלבשה, בהתחלה של הקבוצה האורחת. זה חדר אפור ומדכא, והמדריכה מסבירה שהצבעים נבחרו בכוונה כדי לגרום ליריב להיות פחות שמח. אם זה לא מספיק, אז ביציאה מחדר ההלבשה ממתינות ליריב תמונות של הזכיות של ברצלונה בליגת האלופות. גם ככה הוא אמור לעלות לשחק נגד מסי, ניימאר וסוארס, אבל שנייה לפני – שיראה את העוצמה של המועדון ליתר ביטחון. ההפסד מתחיל עוד לפני המשחק.
לחדר ההלבשה של ברצלונה אנחנו נכנסים באישור חריג וללא מצלמות. הבדל של שמיים וארץ לעומת החדר שזה עתה יצאנו ממנו: הקירות צבעוניים, המרחב פתוח ואוורירי. בריכה, כמה סוגי ג'קוזי, מקררים, חדר כושר. השמועה אומרת שלבקשת רונלדיניו יש גם מגרש קטן עם חול לשחק פוצ'וולי – אתם יודעים, כדורגל/ כדורשת החופים הזה שמשחקים רק עם הרגליים והראש. על כל ארון רשום שם השחקן שמשתמש בו (מסי ליד טר שטגן), ובקטן מצוינים על כל ארון גם שמות השחקנים שהשתמשו בו בעבר. שוב המסורת.
הלאה למנהרה המרגשת. אתמול עלו מפה השחקנים לדשא ופירקו 0:7 את סלטיק, היום אני עולה על המגרש אחרי תצוגת הענק שלי במתחם האימונים. על כר הדשא מחכים לנו מלצרים שמושיבים אותנו סביב שולחנות ערוכים היטב. ארוחת ערב על הדשא של הקאמפ נואו, מי היה מאמין.
האוכל פלצני אך טעים: לפתיחה סלט טרטר טונה ולובסטר עם פירות יער, למנה עיקרית בשר בבישול ארוך עם רוטב מסוג בז' בהיר וסמיך (הלו, פה זה לא ערוץ האוכל, מה לי ולרטבים של בשרים). בדיוק כשאנחנו מוכנים לקבל את הקינוח נפתחים שערי שמיים וגשם זלעפות מכה בנו. אנחנו נאלצים לעלות ללאונג' הנשיאותי, הנקודה הטובה ביותר בכל האצטדיון. אני מוצא את עצמי שותה אספרסו ואוכל עוגה מול נוף שהוא מפלצת מהפנטת, גם כשהיציעים ריקים. אני מנסה לספור את המושבים ומהרהר בשאלה איך הגענו למצב שהכתרנו שחקני כדורגל לחצי אלים.
10 מיליון יורו, לא תתגלח?
עד לפני כעשור לא הסכימה ברצלונה להדפיס על החולצות שלה אף לוגו של ספונסר, אידיאולוגית. אבל הזמנים השתנו, וגם היא הבינה שכדי להישאר במשחק יש צורך במקורות מימון נוספים. אנחנו כאן כי החודש הכריזה הקבוצה על שיתוף פעולה מסחרי חדש: ברצלונה, שנחשבת לקבוצה המדויקת בעולם, וג'ילט - המותג העולמי שקוצר לנו את הזיפים בדיוק מרבי. כמה חבל שאני עם זקן.
היום נערכת מסיבת עיתונאים חגיגית עם שגריר הכבוד של המותג, ניימאר, ואני לובש את מיטב בגדיי כיאה למעמד. בכל זאת, לא בכל יום אני זוכה לראות פנים מול פנים את אחד מחמשת הכדורגלנים הטובים בעולם.
משהו כמו 50 צלמים פותחים חצובות ומכוונים עדשות. על הבמה שני כסאות בר גבוהים, ברקע באנר ממותג עם הסמלים של הקבוצה ושל ג'ילט. כ-150 עיתונאים תופסים מקומות, שולפים מחשבים ומתחילים להקליד במרץ. גם אני מוציא מחשב נייד, וגולש בפייסבוק. על מה יש להם לכתוב כל כך הרבה? הבמה ריקה!
"גבירותי ורבותיי, האירוע יתחיל בעוד כשעה קלה, ניימאר מאחר", מכריז ספרדי לבוש היטב. ברור, למה שלא יאחר. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כל דבר. הוא חצי אל.
אני יוצא לעשן. אוהדים מנסים להיכנס למתחם הסגור; השמועה שהכוכב בדרך פשטה בקרב תיירים שבאו לסיור במֶכה של הכדורגל. כמה הם היו מוכנים לשלם על תג האורח הרשמי שתלוי לי על הצוואר?
בחור בחולצה ממותגת של ג'ילט קוטע לי את המחשבות. "היי, נעים מאוד, אני גארי. מנהל השיווק של ג'ילט העולמית". וואלה גארי, תפסת אותי בדיוק בעשור שלא התגלחתי. אני שואל לשלומו ואם הוא ביקר בארץ הקודש ואומר שממש כדאי לו להגיע. הסברה על אוטומט. רגע לפני שהוא הולך להתמנגל עם יתר העיתונאים קופצת עליי השראת פתע ואני מנסה את מזלי : "שמע גארי, שנים אני מגדל את הזקן הזה, אבל אני מוכן שניימאר יגלח אותי בשידור ישיר על הבמה". אתם כבר מבינים שאם זה אשכרה היה קורה אז זאת הייתה גם הכותרת של הכתבה, כן?
אני חוזר לכיסא שלי וצופה בקליפ המיוחד שהכינו עם ניימאר. "אתה יודע, הוא יצטרך להישאר מגולח עכשיו להרבה מאוד שנים", אני אומר לקולגה מהארץ.
"לא היית מתגלח לתמיד בשביל 10 מיליון יורו?", הוא שואל אותי בחזרה. אני לא עונה. מבחינתי זאת שאלה רטורית.
בעודי חושב מה הייתי מוכן לעשות בשביל הסכום הנחמד הזה (שעווה בכל הגוף פעם בשבוע? לא לאכול יותר גלוטן? לצבוע גבה אחת בסגול ואחת בטורקיז במשך שנה?) מורגשת תכונה באוויר, התרגשות. אני מרים את העיניים ורואה את נער הפלא המחומצן מתיישב ומחייך, קצת נבוך אפילו. חמש שניות של צמרמורת לא ברורה, איך שהוא עושה לי עור ברווז.
השאלות מתחילות להיזרק באוויר. הכוכב, שועל קרבות ותיק במעמדים האלה, לא מאכזב ועונה על כל השאלות ברהיטות רבה. בכל פעם שהוא עונה על שאלה, הוא מעביר את היד על הפנים החלקות שלו. שעתיים של המתנה מסתיימות בפחות מחצי שעה של מסיבת עיתונאים, אבל גם במסקנה אחת חשובה: אני נשאר עם הזקן.
אבל יש מה לדבר אם יש לכם 10 מיליון יורו.