ג'ון מקיין נולד ב-1936, מה שאומר שהוא בן מאה חמישים ושתיים. ועדיין הוא עקף שמונה מועמדים צעירים יותר ממנו למועמדות לנשיאות ארה"ב. וזה אחרי הפסד משפיל ומצלק לשושלת בוש ב-2000, שבו נטען שיש לו ילד לא חוקי מאישה שחורה וכהנה וכהנה שקרים שרפובליקנים ממציאים זה על זה כדי לזכות בנשיאות.
אבל למקיין לא איכפת. מקיין נמצא בוושינגטון מאז 1981. רצוף. יש לו מפה של העולם על הפרצוף, כמו שאומרים בפוליטיקה האמריקנית. הוא שרד קמפיין בחירות אחרי קמפיין בחירות. הוא מעולם לא הובס או נכנע. וזה יותר מדהים בהתחשב בעובדה שהמעמד שלו במפלגה הרפובלקנית, שהפכה בעשורים האחרונים לביתם של נוצרים משיחיים, אף פעם לא היה טוב במיוחד. פעם אחרי פעם הוא חצה את הקווים המפלגתיים. אחת הסיבות שכל כך קשה לו לנצח הוא שהמשיחיים האלו עוד זוכרים איך הוא אמר עליהם ב-2000 שהם "סוכנים של אי-סובלנות". אבל מקיין אומר את דעתו בכל מקרה. והוא לא שם שיט אם מישהו אוהב את זה או לא.
איך מישהו חי כל כך טוב במים הטובעניים ורוויי הכרישים של הפוליטיקה האמריקנית? פשוט: לעומת מה שמקיין עבר עד שהוא הגיע לוושינגטון, פוליטיקה זה משחק ילדים. ב-58 הוא התחיל את הקריירה הצבאית שלו כטייס בחיל הים. ככה זה אמריקנים, יש להם מטוסים בחיל הים. שנה אחר כך פרצה מלחמת ויאטנם – העימות הקשה, האלים והמתסכל ביותר שהיה לאמריקנים אי פעם. הוא הנהיג גיחה אחרי גיחה מנושאות מטוסים, גם אחרי שנושאת המטוסים שלו נשרפה בתאונה ב-67 וכמעט הרגה אותו. 134 חיילים נהרגו באותו יום. מקיין לא היה אחד מהם.
הרע עוד היה לפניו. באותה שנה המטוס שלו הופל מעל העיר הוויאטנמית האנוי. מקיין נטש, התרסק ונפצע קשה. הצבא הצפון-ויאטנמית מצא את מה שהיה כמעט גופה, טיפל במקיין והחזיר אותו לחיים – רק בשביל לדון אותו לשש שנים של מחנה שבויים ועינויים. אם אי פעם אתם רואים את מקיין צולע, הולך מוזר או מקרטע ומניחים שזה בגלל שהוא זקן חסר חן, זאת לא הסיבה. הסיבה היא שעינו אותו כל כך קשה עד שהוא נושא את הצלקות עד היום.
מקיין היה פצוע כל כך קשה, למעשה, שכשהצפון ויאטנמים התחילו להחזיר שבויים – בטפטוף איטי ולפי התור – הוצע לו לקבל תיעדוף ולחזור הביתה לפני התור שלו. מקיין סרב. האיש יושב במחנה עינויים באמצע הג'ונגל ומציעים לו לחזור הביתה מוקדם. הוא אומר לא. יודעים מה, אחרי משהו כזה, הנשיאות של ארה"ב זה משחק ילדים.