לפני מעט פחות משנה הכרתי פדופיל ששוחרר ממאסר בן 6 שנים, לאחר שניסה לאנוס ילדה בת 5. אותו פדופיל, ששמו פורסם באותה עת בהרחבה באמצעי תקשורת רבים, שב ליישוב הוותיק בו נולד וגדל ובו מתגוררים הוריו, אולם הורחק ממנו בלחץ תושבי היישוב והוא נמצא כעת במסגרת שיקומית הרחק מהיישוב.
בהיכרותי עם אותו פדופיל, התפתיתי מיד לאהוד את עמדת "החברה" או "הקהילה", שאינה רוצה כמובן אדם שכזה בתוכה, אולם לא היה ניתן להתעלם מהעובדה שהאיש הוא אדם חולה הזקוק לטיפול ולשיקום ואולי מוטב היה שיקבל אותו בקרבת משפחתו ובהשגחתה.
כאשר בדקתי אז אודות המסגרות השיקומיות להן זוכים חולים מסוגו של אותו פדופיל, המכונים פראפילים (סוטים מהמיניות הנורמטיבית), נתקלתי לראשונה בשמו של הפרופ' פטר סילפן, פסיכיאטר בעל שם עולמי בתחום שיקום האסירים המתמחה גם בשיקום הפראפילים הללו. אדם שהוא אולי התשובה היחידה עבור אותם חולים.
"סידרתי את הנאצים והיום אני חי, אבל חי באמת"
אנחנו נפגשים בבוקר שטוף שמש בבית קפה יפואי. חזותו של סילפן, אדם בן 82 בבלורית אסופה סטייל אפרים קישון, מעוררת כבוד וחיבה גדולים. הוא מתבל את השיחה בפניני הומור שמסך המחשב עלול להחוויר מהן ובה בעת מספק אבחנות חדות כתער בנוגע לעבודתו המקצועית. מבט עמוק יותר בעיניו הכחולות, המלאות מבע עז, חמלה והומור, מגלה טפח נוסף מהעומק וניסיון החיים שצבר במשך שנות חייו ועבודתו.
סילפן נולד בשנת 1931 בבודפשט שבהונגריה והעביר בה כנער גם את שנות המלחמה. "סידרתי את הנאצים והיום אני חי, אבל חי באמת", הוא ספק צוחק ומסרב להרחיב יתר על המידה. "דיברתי גרמנית שוטפת ולא הייתה לי בעיה להתערבב רוב הזמן. כשהתחילו פעילויות רצחניות והיינו צריך להיות חכמים, גם את זה עשינו. את החשבון שלי עם הנאצים סגרתי כשעבדתי בגרמניה בשנת 1971, כיועץ לרפואה משפטית במחוז ליד העיר שטוטגארט".
לאחר המלחמה נשאר סילפן בבודפשט ולמד רפואה. "החברים שלי שעלו לארץ לא למדו ולי זה היה חשוב מאוד", הוא אומר. "בארץ הלכו להיות חלוצים בקיבוץ". בשנת 1956, כשפרץ בהונגריה המרד הפרו-סובייטי, נמלט ממנה ועלה לישראל. כאן השתכן בתחילה כרופא משפחה "בתחנת מגידו, עם נהג וג'יפ", באזור עפולה ובית-שאן. בשנת 1959 השלים את ההתמחות בפסיכיאטריה בבית חולים בעכו, שם גם החל לעבוד עם עבריינים.
בשנים שעברו מאז הספיק סילפן להיות אחד מחלוצי תחום הקרימינולוגיה הקלינית בישראל, ללמוד וללמד בארץ ובחו"ל, לעבוד 35 שנים בשרות המדינה כמנהל המרכז לבריאות הנפש של שירות בתי הסוהר ולנהל את המרכז לבריאות הנפש "באר יעקב".
"תמיד עבדתי בשרות המדינה, אני עובד מדינה בנשמתי" הוא אומר, ומתפנה לספר כיצד הוקם המרכז לבריאות הנפש של שרות בתי הסוהר. "כלא רמלה, בו עבדתי בשנות ה-60 אחרי שסיימתי את ההתמחות בעכו, היה ממוקם ממש על הכביש הראשי רמלה לוד. לגברות, שישבו באגף שנקרא נווה תרצה, היה תחביב - הן נהגו להראות את אחוריהן לעוברים ושבים דרך הסורגים. כמובן שחשב מי שחשב שרק חולי נפש יעשו דבר כזה וכך הוחלט להקים את המרכז. למרות זאת, רוב הפציינטים הראשונים שלנו היו דווקא נרקומנים. הם עשו מהומות אלוהים כשלא קיבלו את המנה שלהם וכמובן שגם אותם חשבו לחולי נפש".
עם עברייני ארצנו, איתם עבד כאמור שנים ארוכות, פיתח סילפן היכרות עמוקה. "אף פעם לא החשבתי את עצמי מעל אדם כלשהו", הוא אומר. "התחברתי לכולם וחייתי ביניהם. הם גם תמיד שמרו עליי ולא הייתי צריך שומר ראש, כי היה לי מעמד של כבוד אצל העבריינים. בכלל, העבריין הישראלי הישן ידע לתת כבוד, היום הם הרבה יותר אלימים ומילה שלהם זו לא מילה. אני רואה את זה בעיקר בקרב בני נוער".
איך אתה מסביר את התאבדויות הרבות שקורות בזמן האחרון בבתי הסוהר, דודו טופז לדוגמא?
"אענה לך בקלישאה, אבל נכונה. מי שרוצה להתאבד, יתאבד. ככל שתנסה למנוע מהחפץ להתאבד את התאבדותו, כך יגבר רצונו להתאבד. זה פרדוקס".
סילפן אכן לא שמר על דיסטנס מהאנשים איתם עבד. "גרתי בעכו, ברמלה, ביפו ובחולון ותמיד הלכתי למקומות שאליהם אף אחד לא רוצה ללכת", הוא אומר. "לעבוד בבית סוהר אף אחד לא רוצה? אני שם. כמובן שאף אחד גם לא רצה להתעסק עם הנרקומנים. התחלתי בכלא רמלה עם 30 מיטות ובמשך הזמן זה עלה -10 ואף מעבר לזה. אמרתי לעצמי שגם אלה בני אדם ומה ההבדל ביני לבינם? לכולם צריך לתת שרות, זה משהו שמאד חשוב לי להדגיש".
אחרי כמה שנים בכלא רמלה המשיך סילפן בשנת 1968 את לימודיו, הפעם באירופה. הוא למד פסיכיאטריה משפטית בוינה, בגרמניה, בדנמרק ובהולנד. "טוב יותר ללמוד כשיש לך ניסיון מעשי, אבל בישראל כמובן שאף אחד לא אוהב ללמוד. אנחנו אוהבים ללמד". אחרי לימודיו חזר לעבודה והחל ללמד באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת הגליל המערבי בעכו. הוא כתב מאמרים רבים ובשנת 2009 זכה בפרס מפעל חיים מטעם איגוד הפסיכיאטריה הישראלי.
עברייני המין בישראל - המעמד הכי נמוך בקרב האסירים
המעמד של עברייני מין בכלא, מספר סילפן, הוא מעמד של שפחה לכל דבר. "הם הכי נמוכים בסולם הדרגות העברייני, ולצערי ראיתי איך מתעללים בהם. בכל רגע נתון ישנם 1,400 עברייני מין בבתי הכלא בישראל וצריך להבדיל ביניהם הבדל חשוב מאוד. יש עברייני מין ויש חולים. עברייני המין הרגילים, כמו למשל פלוני שהתעסק פעם אחת עם קטינה או אלמוני שאנס מישהי שסירבה לשכב איתו, פחות מעניין אותי. הסיכוי שלי לעזור להם נמוך ומגיע להם להיות בבית הסוהר. לחולים, אלו שמוגדרים כפראפילים, שעבריינות המין מגיעה אצלם ממקום בלתי נשלט, אני יכול להציע טיפול. הכי קל לסגור את האנשים הללו בבית הסוהר, אבל אני יכול להציל את חייהם".
כדי להציל את החיים הללו הקים סילפן לפני כארבע שנים מרפאה מיוחדת, השוכנת בבית החולים אברבאנל, אך שייכת לבית החולים וולפסון בחולון, אליו הוא מקווה להעביר אותה בעתיד. "למרפאה שלנו מגיעים אנשים משתי קבוצות עיקריות. אסירים משוחררים שועדת השחרורים קבעה שיגיעו לטיפול או שהם ביקשו, ונאשמים במהלך משפט. לקבוצה הראשונה יש כמובן מוטיבציה ברורה יותר מפני שאלו אנשים שרוצים לשוב ולחיות בחברה, לעבוד וכולי ואילו אנשי הקבוצה השנייה ועורכי דינם טועים לחשוב שהטיפול ירשים את בית המשפט. מנסיוני, זה לא ממש קורה".
במרפאה של סילפן יש כ-30 מטופלים - מה שמהווה רק את קצה הקרחון, לדבריו. "הם מגיעים בעיקר בשעות הערב והלילה, כי אנחנו מעודדים אותם לצאת לעבוד. במרפאה עובד גם צוות גדול יחסית של מטפלים, כולל פסיכיאטרים ופסיכולוגים ומעבר לטיפול התרופתי שאנחנו נותנים, מקבל כל מטופל גם שיחות וכיוצא בזה".
היית רוצה להגיע למטופלים נוספים?
"כמובן. על פי הסטטיסטיקה, יש פי 25 מקרים לא ידועים מאלו שכן ידועים ומטופלים. הייתי מאד רוצה שיגיעו אליי אנשים שמודעים לבעיה שלהם ורוצים לטפל בה, אבל כדי שזה יקרה מדינת ישראל צריכה להשתנות שינוי גדול. החברה הישראלית היא חברה השונאת מיעוטים בצורה הקיצונית ביותר בה נתקלתי. מעניין שדווקא אנחנו, חברה של ניצולים, מתנהגים כך. אם אתה רוצה תשובה פרקטית יותר, יש שני דברים שניתן לעשות. ראשית כל חייבים להוציא את המרפאה מאברבאנל ולקבוע אותה בתוך בית חולים רגיל, כך שהמטופלים יוכלו להיטמע בו ולא להרגיש שהם באים לבית משוגעים. שנית, יש היום חוק מטופש שכל רופא שיודע על מטופל שביצע עברת מין, מחויב לדווח על כך ובעצם לגזור את דינו של המטופל שיגיע לבית המשפט ומשם לכלא. רופא שלא מדווח צפוי לשנתיים מאסר. בלי ביטול הסודיות הזו, אנחנו בעצם לא יכולים לעבוד".
אבל חייבים להגן על החברה.
"צריכים להיזהר, אבל צריכים גם לתת צ'אנס. פדופיל לא צריך לעבוד במקום עם הרבה ילדים קטנים, זה ברור, אבל לחברה יש מספיק מי שייגן עליה. המשטרה, שבתוכה יש את יחידת צור העוקבת אחרי עברייני המין אחרי שחרורם, יש בתי משפט, שב"כ, מוסד... לי תמיד הייתה עמדה, גם כמנהל המרכז לבריאות הנפש של השב"ס, שהצוות ואני קיימים למען הפציינט ולא למען הממסד או החברה. מבחינה רפואית אנחנו צריכים לשרת את הפציינט, כי מי שומר עליו? אני מדגיש, העמדה שלי נכונה רק כשהפציינט הוא חולה, לא עבריין. לא כולם היו מוכנים לקבל את זה ותמיד היה לי ויכוח גדול עם הממסד הפסיכיאטרי".
"מי שמקבל טיפול נכון, לא חוזר לבצע את הפשע"
כדי להגדיר את מי שחולה קיימת חוות הדעת הפסיכיאטרית וכן נתונים כגון מדד ה-DSM האמריקני, הקובע למשל שפדופיל הוא מי שבמשך חצי שנה ברציפות קיים מגע מיני עם קטינות בלבד. בדרך כלל קיימת גם מערכת יחסים והיכרות קודמת בין החולה והקורבן. נדיר, אומר סילפן, שחולה תוקף קורבן אותו הוא לא מכיר כלל ומונה דוגמאות כמו מורה ותלמידים, שמש בבית הכנסת המלמד גם הוא ילדים, קרוב משפחה ועוד.
כדי לטפל בחולים הללו, פתח כאמור סילפן את המרפאה שלו, שיכולה, לדבריו, לשמש מודל מצוין לעבודה עתידית עם החולים, "כמקום שמטפל ואינו שופט". היום, הוא מעדיף לעבוד עם מספר המטופלים הקטן שלו, כולם גברים אם תהיתם, ולא להתנצח בוויכוח תיאורטי עם המדינה. "במדינה אין עם מי לדבר", הוא אומר. "נכנסים למשוואה כל מיני אינטרסים והיום השר הוא ליצמן ומחר זו יעל גרמן... אגב, אני מקווה מאד שאיתה כשרת בריאות יהיה אפשר לקדם את העניין".
גם המטופלים שלו אינם מגיעים דרך המדינה. מי שוועדת השחרורים מחייבת אותו לקבל טיפול לא מקבל אותו מהמדינה אלא נאלץ לפנות לסילפן בעצמו ואף לשלם מכיסו הוצאות גדולות, כשרק חלק מהטיפול התרופתי ממומן על ידי המדינה.
האם הטיפול במרפאה שלך עוזר בכל המקרים?
"הרפואה בכלל והפסיכיאטריה בפרט אינן מדע מדויק. אני יכול לומר שמי שמשתחרר ומקבל טיפול כמו שצריך, כמעט ולא חוזר לבצע את הפשע. אחוזים קטנים ביותר חוזרים".
מה מצבנו ביחס לשאר מדינות העולם?
"לא טוב, אבל גם לא רע. יש מדינות שמעבירות את החולים סירוס כימי ולא מטפלות במחלה עצמה ויש מדינות, כמו גרמניה למשל, שבה משקיעים יותר בטיפול וגם על חשבון המדינה. בארה"ב למשל, משקיעים כסף בעיקר במניעת קורבנות חדשים ומסמנים את הבתים של עברייני מין אחרי שהם משתחררים. אנחנו כידוע לומדים כל מה שגרוע מהאמריקנים".
למרות שהוא מכחיש זאת נמרצות, יש אולי קשר בין העיסוק שבחר סילפן, לבין היותו ניצול שואה. אולי רק מי שעבר בעצמו את ה"פלנטה האחרת", יכול לגלות בליבו חמלה ואמפתיה לכל יצור חי באשר הוא. אחרי השיחה איתו, בהחלט כדאי שגם אנחנו נלמד משהו.