אחי הקטן,
לא ייאמן שאנחנו בני 40. נראה כאילו רק אתמול צצת לי באולם התעמלות וכל הילדים צחקו עלינו. אני מה זה נעלבתי, אבל אתה רק זזת קצת באי נוחות. תמיד הסיפור שלנו. זה שעולה וזה שנבוך.
כן, אשכרה 40. זמן טוב לסיכום ביניים. זמן טוב להתנצל. כי אחי, שמע, אני יודע שהיו לך חלומות גדולים. הרי כשאתה ואני רק התחלנו לעבוד ביחד, בימים של "משמר המפרץ", כבר ראית בעצמך מועמד להחליף את הגלשן הכתום ההוא של פמלה אנדרסון. וזה לא רק זה: כשהתחלנו לצאת עם בחורות, אני תמיד חיפשתי את הבחורה הנכונה ואתה חיפשת את הנכונה לעכשיו. למען האמת, אם אני עושה חישוב זריז של הבנות שחשבת שאנחנו צריכים לבחון איתן את האפשרויות מול הבנות שאשכרה ניגשנו אליהן, אני חייב לך כמה עשרות תריסרים.
אתה יודע מה, אחי? זה בעצם כל הסיפור. אני תמיד הייתי חסר ביטחון עם נשים, ולך לא היו אף פעם שום עכבות. בגלל זה אנחנו סוגרים 40 שנה, אבל רק חמש בחורות. אתה יודע: השתיים מהתיכון, המיתולוגית, הריבאונדרית והחוקית. אני לא בטוח שחמש זה מספיק בשבילי, ואני יודע בוודאות שזה לא מספיק בשבילך. אל תנסה להכחיש, הרי אני מכיר אותך כמו שאתה מכיר את כף ידי.
אתה יודע, חשבתי לכתוב עכשיו שהרווחנו באיכות את מה שהפסדנו בכמות. שבגלל הסינון הקפדני שלי קיבלנו את הבטן השטוחה של ענבל ואת הפה הקטן של איילת, את הפעם ההיא בחוף הצוק עם מיתולוגילי ואפילו את הטיימינג של הפעם הראשונה-ראשונה, שלהפתעת שנינו עמדת בה בגבורה. אבל אתה יודע מה? זה בולשיט. זה לא שסיננתי, זה שהתנקנקתי. ולזכותך ייאמר שמעולם לא התביישת להזדקף ולזעוק, מה עם זאת? מה עם ההיא? קלטת איך חגית מהנהח"ש רזתה?
נשים תמיד אומרות שאצל גברים, האח הקטן מנהל את האח הגדול. אני מניח שזה נכון בחלק מהמקרים, אבל בוא: שנינו יודעים שמעולם לא נתתי לך את הקידום שתמיד רצית. כמו רבין בשעתו, לא יכולתי להשתחרר מה"אני אנווט". לכן אני יושב פה וכותב מכתב התנצלות: כי מצד אחד אני באמת ניווטתי, ומצד שני, היום אני שואל את עצמי אם לא הייתי צריך לשחרר לך קצת. לתת לך לסמן מטרה ולצעוק "אחריי!".
בוא נהיה כנים. שלב הריגוש בנישואים חלף מתישהו בכהונה הראשונה של ג'ורג' וו. בוש, אבל בכל פעם שהעין שלך התבייתה על איזה מישהי אחרת, אני ישר נבהלתי ואמרתי שאין מצב. נגיד, עד היום אני שואל את עצמי למה לא הקשבתי לך בנסיעה ליוון. כבר היינו בחדר שלה, אחי. בחדר שלה! אני יודע שממש התכוננת לפעילות כשמלמלתי משהו וברחתי. אני כל כך מצטער שבסוף הערב שוב נאלצת להסתפק בי.
אנחנו בני 40, אחי הקטן. לא רואה מצב שפתאום אני הופך את עורי ונהיה אחד מאלה שאשכרה עושים דברים מהצד. עזוב אומץ: בשלב הזה, עם הילדים והעבודה והכל, אפילו כוח אין לי. רק מלחשוב על הסיבוכים ההפקתיים נהיה לי רע. אבל כל זה לא אומר שאני לא מזדהה עם הכאב שלך, מה גם שלפעמים הוא נהיה הכאב שלי. אגב, אתה יודע שרוב הבחורות לא מאמינות שזה אמיתי?
אני יודע על מה אתה חושב בזמן האחרון: שעוד מעט תצטרך עזרה רק כדי לקום בבוקר, שלא לדבר על להתייצב לעבודה. תאמין לי, גם אותי זה מדאיג. אבל מה אני אמור לעשות בדיוק, להפוך בתור אדם נשוי לרווק שאף פעם לא הייתי? זה לא יקרה. ביטחון עצמי זה אתה, מודעות עצמית זה אני. ככה זה.
אז אחי הקטן, באמת סליחה. רצית לחיות את החיים, רצית הרפתקאות, וכל מה שאני סידרתי לך זה ארבע אטרקציות ועוד טיול משפחות אחד שנמשך כבר 13 שנה.
*הכותב ואחיו ביקשו שזהותם לא תיחשף