"איזה חיוך יפה יש לך, שבי, שבי פה לידי", אומר לי נהג האוטובוס ואני תוהה אם הוא היה אומר את אותו הדבר אם היה יודע מה מסתתר לי מתחת לגרביון, וזו היא רק טיפה בעולם ההזוי שחוויתי ברגע בו הפכתי לאישה ליום אחד. אבל כדי שתבינו איך מצאתי את עצמי עם בגדי נשים, פיאה נוכרית ואיפור מלא על אוטובוס תל אביבי, צריך להתחיל את הסיפור מראשיתו.
אומרים שאסור לשפוט אדם לפני שעומדים בנעליו, ובכן, ערוץ הגברים של מאקו החליט לבדוק איך העולם נראה מזווית נשית והכניס אותי, תרתי משמע, לנעליים של אישה - והאמת, התוצאה כואבת, ממש כואבת. נשלחתי למייק-אובר מלא כולל סטייליסטית ומאפרת שהפכו אותי לביץ' ברונטית שמהלכת ברחובות תל אביב ומנסה להבין מה זה בעצם אומר, להיות אישה.
כל כך הרבה עשינו כדי להבין נשים, כתבות, ספרים ומאמרים פסיכולוגיים נכתבו על הנושא, אך גבר לעולם לא באמת יבין מה זה להיות אישה עד שהוא לא יהיה אחת, והאמת שגם אחרי הוא די יישאר באפילה.
תחנה ראשונה: לא קל להפוך לאישה
גבעתיים. בחנות האופנה Tamar'z סטיילינג בוטיק אני פוגש את מיכל שעוזרת לי לעשות את הצעד הראשון בלהפוך לאישה. היא מרעיפה עלי שלל שמלות, עליוניות גרביונים וצעיפים, והמהפך מתחיל לרקום עור וגידים. כשאני מודד את הבגדים אני מתחיל להבין כמה ההבדל הפשוט והחיצוני ביותר, האנטומי בינינו - גדול. זה לא רק זוג שדיים ואיבר אחד שהופכים אותנו לשונים, כמעט כל סנטימטר בגופינו נבדל בין המינים.
למרות מידותי הקטנות ומותניי הצרים אנחנו מתקשים למצוא לי גרדרובה נשית משכנעת, המחשופים חושפים שעירות קלה באיזור החזה, והגופיות חושפות שרירים לא ענוגים במיוחד בידיים, כך שמשמלה לשמלה אני מתכסה עוד ועוד כדי להסתיר כל סממן טסטוסטרון אפשרי. כשאני כבר נמצא על סף ייאוש, מכוסה בשלל צעיפים, עליוניות וגרביים בצבעים שונים שמשוועים לי מראה של תאונה אופנתית, ועוד כזו שהמתרחשת ברחובות מאה שערים, מורידה מיכל מהמתלה שמלה שחורה ודי פשוטה שבמקרה שלי, עושה הכי טוב את העבודה. הכיסוי המלא עדיין מותיר שיק של יום שישי בבית הכנסת, אך לפחות עכשיו אני נראה כמו הדודה הסקסית שהגיעה מצרפת, שדי הענק שבקושי רב נדחסו מתחת לבד השחור והפטמות הזקורות מותירים בי שביב של מיניות שובבה.
תחנה שנייה: עקבים? על מה הן מתלוננות?
מדידת הנעליים בחנות "חלום ורוד" לא נמשכת הרבה זמן, פשוט כי לא רבים הם מותגי נעלי הנשים שמייצרים עקבים למידותיי הלא עדינות. הנעליים שנבחרו העמידו אותי בקומה זקופה על חמישה סנטימטרים דקיקים וסגולים איתם אני מתרוצץ בחנות וחושב לעצמי, "על מה הן מתלוננות, מי ישמע נעלי עקב, אני יכול לעשות עם זה מסע כומתה" (ספוילר, אלוהי הנשיות עוד יענישו אותי על ההיבריס הזה).
תחנה שלישית: המהפך הושלם. אני ביץ' מהגיהנום
אני עולה על המונית שעתידה לקחת אותי אל המאפרת, "לאן את צריכה" פונה אלי הנהג, ומוסיף "גברתי" למען הסר ספק. והמילים לא ממש מצליחות לצאת מפי ואני מגמגם, אולי לעובדה שאינני יודע את הכתובת יש בכך תפקיד, אך ללא ספק גם לכך שבפעם הראשונה ב-23 שנותיי על הפלנטה, פונים אלי בלשון נקבה.
כשאני מגיע אל מלי, המאפרת, אני כבר נמצא באמצע התהליך אך הפעם בניגוד להלבשה אין לי ממש מילה בשינוי שאני עובר. מלי עובדת על פניי זמן רב ולא נראה לי שהלסת הרחבה שלי עוזרת לה להפוך את פני לענוגות ונשיות. שכבות של מייק-אפ נשפכות מבלי שאני אראה לאיזו מין בחורה אני הופך, וכשהתוצאה מושגת אני עוצם את עיני לפני שאני מביט במראה - וכשאני פוקח אותן, ניבטת אליי דמות שמעולם לא ראיתי, ביץ' מהגיהנום, עם שפתיים אדומות כדם ועיניים יוקדות. אני מנסה להבין האם הייתי מנסה להתחיל עם הבחורה שמביטה לעברי מצידו השני של הראי. אחרי כמה דקות של תהיה אני מחליט לא להתעסק יותר מדי בשאלות קשות ולהשאיר את הזכות להתחיל איתי לגברברי תל אביב החרמנים.
תחנה רביעית: מה, אני לא מספיק נשית בשבילך?
כשאני יוצא אל הרחוב התל אביב ההומה אחרי מהפך מושלם אני מתחיל להלך בצעד לא ממש בטוח בין החנויות. נראה שעיניהן של הנשים חריפות קצת יותר משל אלו של הגברים, לרובן לא לוקח זמן רב מדי לאתר את התרמית, בעולם של דנה אינטרנשיונל וסתיו וקנין רדאר המין שלנו הוא חד ומקצועי, ועינינו מאתרות תוך שנייה כל גרוגרת בולטת או לסת רחבה.
הגברים לעומת זאת קצת יותר קהים בחושיהם, ולא ממש קשה לי להבחין מתי הצלחתי להפיל מישהו בפח: מבט מובך על הרצפה והתעסקות בכל מה שמסביב אומרים לי - עלינו עליך; המשך שיחה טבעי בלי סדקים של מאמץ מרמזים על הצלחה במשימה.
אני אוסף אלי את קארין, בחורה אמיתית שעוזרת לי לחדור אל קווי האוייב ומפציר בה לדבר איתי בלשון נקבה, אנחנו פוצחים במסע שופינג בדיזינגוף סנטר, נכנסים אל חנויות הבגדים ותאי המדידה, וכשאני מרגיש סוף סוף לרגע כמו תיירת צרפתייה אמיתית שהגיע לארץ הקודש מוכרחות לבוא מוכרניות תמרוקים בסופר פארם ולנפץ לי את האשליה: "הממממ... אנחנו רואות שפורים מתקרב..." הן מצקצקות בארסיות מחוייכת. כן, רק הרגע נכנסתי לתוך שמלה וכבר אני חוטף סטירה של ביצ'יות נשית, לא בדיוק קבלת פנים חמה. אני חוטף את קארין ונס על נפשי מהחוויה המבישה, מתנחם רק בעובדה שאם הבגדים היו לא לצורך לכתבה, אלה אורח חיים, הסיטואציה הייתה יכולה להיות גרועה בהרבה.
תחנה חמישית: לא זוכר מה אמרתי על עקבים. אבל זה סיוט
המשימה הבאה: להגיע לשוק הכרמל ולקבל תגובות קצת יותר אותנטיות. במצב רגיל לא הייתי מגדיר הליכה מדיזינגוף סנטר לשוק הכרמל כ"משימה", אם לא מסע הייסורים שהעבירו אותי עקבי הפלסטיק. מדובר בתרמית; צעדיך הראשונים בחנות ייראו כמשימה קלה מעין כמוה, אתגר לחלשים, אך מרגע שתסיים את חמש דקות החסד שלך – אתה אבוד. אני מתחיל לצעוד לעבר השוק וגלים קטנים של כאב מכים בי עם כל צעד, רצועות קטנות של עור דוחסות את אצבעותיי למימדים בלתי אפשריים, ומפסיעה לפסיעה בכאב רק מתגבר ורחוב קינג ג'ורג' הופך לדרך חתחתים.
תחנה שישית: כשגברים נועצים בך מבטים
אחרי מה שהיה נראה כמו נצח אנחנו מגיעים לשוק, אולי כאן אצליח לקבל כמה משפטים סטייל "הופה, הופה, סחורה מאירופה", ובאמת, אני לא נאלץ לחכות זמן רב עד שאני מקבל תגובות מהמוכרים באיזור "אולהלה" נשמע מימיני, וכמה מטרים אחר כך "בואי, בואי לפה", אך אני לא בטוח אם מדובר במחמאה או זיהוי ותגובה. כמה דקות מאוחר יותר חשדותיי מתאמתים כשכמה ערסונים בני 14 חולפים על פניי ואחד מהם צועק לחברו "בואנה אחי, אתה לא מבין! בוא סתכל, זה בן או בת?" – אכן בטוב טעם. אני ממשיך להלך בשוק עם פאסון גבוה, מתעלם מהצעקות, אך המבטים ממשיכים להינעץ בי, ואני מבטיח לעצמי, בפעם הבאה שמישהו נועץ מבט, אני מוציא לו את העין עם פטמת הפלסטיק שלי!
המסקנה מתחיל להתגבש: אני אישה די גרועה. בכלל, אני מתחיל להבין שהאומנות הזו של להיות נשים, היא משהו שנרכש עם שנים של חינוך וניסיון; ההליכה, הדיבור, שפת הגוף וההוויה הם משהו שגם המייק אובר בטוב בעולם לא יצליח להעניק לך.
תחנה שביעית: אוטובוס זה אחלה מקום לפיק אפ
בדיוק כשאני חושב שלא אצליח ללכוד ברשתי אפילו גבר אחד שינסה להתחיל איתי פונה אלי זכר צעיר באוטובוס - "תגידי, את מכירה אולי את עופרה וינברג?", אולי לא פיק-אפ ליין קלאסי, אבל כשאתה גבר בבגדי נשים שמנסה שיתחילו איתו, אתה מסתפק במה שיש. אנחנו ממשיכים את שיחתנו על עופרה וינברג, אותה קרוב לוודאי בדה מליבו רק כדי להתחיל שיחה, משם עוברים לדבר על קליגרפיה סינית ועיתונות חוקרת, ומתחיל להיות לי קצת לא נעים מהבחור. אם הוא חושב שאני בחורה עלולה לצפות לו הפתעה מעניינת כשנגיע לתכל'ס, ואם הוא בקטע של דראג קווינס אני גם לא ממש הכתובת. אני ממהר לרדת מהאוטובוס לא לפני שהוא מבקש ממני את המספר, אני זורק לו כמה מספרים ותוהה אם הוא באמת יתקשר, ואם כן, מי יודע, אולי הוא יגיע סוף סוף לעופרה וינברג.
כנראה שתאורה של אוטובוסים עושה עימי חסד, כי כשאני עולה על האוטובוס הבא ושואל את הנהג אם הוא מגיע לכיכר רבין הוא מיד עונה "את יודעת מה? בשבילך אני אסע לשם במיוחד! רק צריך לשאול את שאר הנוסעים אם הם מסכימים". אני מחייך במבוכה והנהג ממהר להוסיף "איזה חיוך יפה יש לך, שבי, שבי פה לידי...". הייתי אומר שהמצב קריפי ביותר, אם הוא לא היה מצחיק כל כך.
תחנה אחרונה: נשים. לך תבין אותן
הערב יורד ואחרי שעות של שיטוטים, שתי רגליים כואבות, מספר טלפון אחד ואפס מסקנות לגבי מה זה להיות אישה, אני מחליט לקפל את היום הזה. התחילו איתו, צעקו לי, זיהו אותי ולא זיהו אותי, אך הנשיות נותרה בעיני חידה לא פתורה. נראה שכל היומרות שהיו לי לגבי הבנת נשות העולם בזכות יום אחד על עקבים די התבדו, ונותרתי גבר בבגדי נשים. אולי בפעם הבאה אני אבקש ממאקו שיסדרו לי גם מחזור.
תודות:
סטיילינג: Tamar'z סטיילינג בוטיק – תמר שילון רז
נעליים: "חלום ורוד" – חנות נעליים, כצנלסון 41 גבעתיים.
מאפרת: מלי לוי
צלמים: עודד קרני ואיליה ברבנר