מסרבים לסקס
אני יודע שאנחנו אמורים להיות איזו חייה נוטפת סקס שרק רוצה להשתגל כל היום וכל הלילה, אבל המציאות קצת אחרת. הדבר היחידי שאני נוטף זה טחינה ומדי פעם נזלת, בלילה אני בדרך כלל חולם – וכשאני חולם, אני חולם על טחינה. אל תטעו, אני אוהב סקס כמו כל איש, אבל לא כל כך את המאמץ. אם הייתם רואים אותי סוחב שישיית מים לקומה השנייה הייתם מבינים. "אני לא מסתכל על הטלוויזיה! אני מסתכל עלייך! נשבע!" למי שתהה: כן, אני מסתכל על הטלוויזיה.
יודעים מתי גברים אחרים נראים טוב
תקראו לזה איך שתרצו (כן, גם קוקסינל זו מילה) אבל אין אף גבר אחד שלא חשב לעצמו: "בואנ'ה, נראה טוב המניאק הזה!" אני יודע, אני יודע, הודאה בזה שקלטתם שההוא שם כנראה נראה יותר טוב מכם כנראה תחרב את המורל בעם אבל זו האמת הכואבת. אחרת איך תסבירו את העובדה שאני יודע בדיוק לאיזה מהחברים של אשתי הכי הייתי רוצה לדפוק עם פמוט על הראש, ואז לזרוק את הגופה באישון לילה ברמת חובב? לא שחלילה אני מטיף לאלימות, אלא שרק מצביע על העובדה שאני יודע למי הייתי מכוון את אותה אלימות, שאני כמובן לא מעודד (מאיפה משיגים פמוט, אתם יודעים?), במקרה והייתי מכוון איזושהי אלימות (בטח לסבתא שלי יש משהו... ידעתי שהייתי צריך לשמור על קשר).
עושים ביד חצי שעה על קטעי פורנוגרפיה חינמית של 5 שניות
הגיע זמן להגיד את זה: אף אחד לא באמת רואה סרטים כחולים. טוב, אף אחד זה אולי קצת חזק (אחרת איך תסבירו את השכיחות של השפה הגרמנית באוכלוסייה הגברית הארץ-ישראלית) אבל רוב רובנו חיות עניות, לא מתוחכמות, חשדניות וקמצניות. אז נכון, יכול להיות שבבונוסים שבאים עם הדי.וי.די של "אולגה מצלצלת פעמיים" הבמאי מדבר על איך הוא קיבל את ההשראה לסרט מהילדות שלו בפרברי מינכן, אבל אין שם את הדבר הסקסי מכולם: חינם. אז נכון, כל מה שאני באמת רואה בקטעים האלו זה את המיקרופון, הצלם, וחלק עליון של חריץ תחת (המקליט) אבל מה זה באמת משנה. עם קצת דמיון, יוזמה וטישו (הזול כמובן. דו שכבתי זה לבוזבוזים) יישאר כסף לדברים החשובים באמת: דיסקים לצריבה וחוטים כדי לגנוב כבלים מהקיר.
אוהבים לראות שידורים חוזרים של בנות גילמור
אתם יושבים לכם מול המסך, יד אחד על השלט ויד שניה עמוק בסידורי חבילה שפתאום: טראח! גערה קצרה שולפת לכם את היד תוך שניה וביד זריזה כמו שועל המשחק שחיכיתם לו כל השבוע (שזה בעצם משחק) עף מהמרקע וצצות להן זוג שחרחורות פטפטניות מול הפנים. אתם צועקים, אתם מוחים, אתם מתחננים לצדק ("נו מותק, יש משחק של הפועל מרמורק נגד אליצור גן יבנה!") אבל זה אבוד. עכשיו מה שקורה הוא זה: אתם לא מפסיקים להתלונן ולעשות כאילו אתם מדפדפים בין התחנות ("רון! אתה מסתיר לי את התרגום!") אבל אתם בעצם נכבשים בקווי העלילה הסבוכים, כועסים על לוק שהוא לא מפגין יותר את הרגשות שלו וחולמים על סתיו בניו אינגלנד. חשוב מכל – מפנטזים על לורליי גילמור. אז אם לא אכפת לכם, אני רוצה קצת זמן לבד עם לורליי ורורי לפני שהאישה תחזור ואני אצטרך להעביר ל"חמשוש בשער" עם בוני גינצבורג. אח, גינצבורג... מישהו ראה פה את הטישו שלי? בשביל הבכי, כמובן.