גיל שואל: היי נאוה. אני נשוי 4 חודשים ולמרות שלא רצינו עדיין, אשתי נכנסה להריון. בהתחלה הייתי שמח, אבל עכשיו אני חושב שאני בהתקף חרדה מתמשך. אני מפחד מהכל. שלא נעמוד בזה, שנהיה חרא של הורים, שלא יהיה לנו כסף... הוציאו אותי לחל"ת ועכשיו חזרתי לעבוד, אבל אני מפחד שזה יקרה שוב. הכל חסר ודאות עכשיו. אני לא מתחרט על ההיריון או משהו כזה, אני עדיין שמח מהכל, אבל לא יודע... אני לא מסוגל לנשום, זאת ההרגשה. זה נראה כאילו לא ברור מה קורה עם העולם ושזה לא הרגע הנכון להביא ילד, ואני לא יודע מה לעשות עם מה שעובר עלי.

היי, נעים מאוד - נאוה מרקו, אחת שיוצרת חרדות ולא מפחיתה אותן, ועל זה יעידו עשרות גברים לפניך שפנו אלי לעזרה והתחרטו. אז אם אתה חושב שתקבל יחס מיוחד כי אתה נשמע על סף קריסה רגשית - נופ. למשל - לא, אשתך לא נכנסה להיריון בטעות, אתה הכנסת אותה להיריון בטעות. זה בדיוק ההבדל בין סיפור שלא קשור אליך ואתה הופעלת בו - לסיפור שכן קשור אליך ואתה פעיל בו. 

טוב, עכשיו זה קצת אוקוורד לומר את זה בגלל הטון המבואס והחרד שלך ויישור הקו המתנשא אך מדויק וחכם שעשיתי, אבל אני מאמינה שהנימוס מחייב אותי לומר לפני כל דבר אחר... מזל טוב! אני כמובן מסכימה שהמזל הטוב היה יכול להאיר לכולנו פנים קצת יותר, אבל אתה יודע, לא רק לך קשה ומפחיד ומלחיץ עכשיו, העולם כולו שקוע עד צוואר בחרא. ואפרופו דברים שטובעים בחרא של עצמם - בוא נדבר באמת על התינוק.

אז יש תינוק, הוא בדרך וזה קורה - ונשמע שאתה נרגש לגבי זה כמו שפרופסר לס נרגש מהקורונה. במקום להתמקד באירוע המשמח, החששות מציפים אותך קצת יותר מדי. יש שני פתרונות ברורים לדבר הזה - הראשון יהיה לשתף את אשתך במה שעובר עליך והשני הוא לפנות לעזרה מקצועית (לא, שלי לא נחשבת לכזו. היא אפילו לא "חובבנית" כי זה לא שאני חובבת את בקשות העזרה שמפנים אלי, סטייל "חברה שלי לא מוכנה להחליף תחתונים". אל תדאגו, תכף נגיע לזה).

אבא ובן (צילום: ValeryMinyaev, Shutterstock)
אילוסטרציה. למצולמים אין כל קשר לכתבה|צילום: ValeryMinyaev, Shutterstock

_OBJ

אמנם יכול להרגיש מנוגד לאינטואיציה לפנות לאשתך ולשתף אותה בחששות שלך, כשהיא זו שעושה את כל העבודה הקשה ובטח יש לה פי מיליון חששות יותר קשים משלך, אבל זה הקטע בזוגיות - לא מתחילים עכשיו לחשוב מתי כן סבבה לדבר ומתי לא, כי זה הקטע של שותפות גורל – עושים את הדרך ביחד. שומרים על תקשורת פתוחה וכנה ומדברים - כי הדבר היחיד שיותר מבאס מלהרגיש כמו שאתה מרגיש - זה להרגיש את כל זה לבד.

אגב - לא רק אשתך, גם חברים טובים או הורים מנוסים, זה יופי של אנשים לשתף אותם במה שעובר עליך. אין דבר מרגיע יותר (בהנחה שאתה לא ביונסה) מלדעת שאתה לא מיוחד ושהיו עוד אנשים שעברו את מה שאתה עובר. בעצם, אני מתקנת את עצמי – הכי מרגיע זה למצוא בפייסבוק את הטמבל הכי גדול שלמד איתך בתיכון ולגלות שהוא אבא ל-2. כי אם הדפקט הזה יכול לשמור על תינוקות בחיים - גם אתה יכול.

תראה, לא קל להתמודד עם הריון ראשון כשבנוסף לחששות הרגילים שיש להורים טריים, מצטרפים גם אלה על המצב העולמי, הכלכלי והבריאותי שנוצר בחודשים האחרונים, שהוא באמת קיצוני ולא רגיל. אז אחרי שתשתף את אשתך, כדאי גם אולי לבדוק אופציה לשיחה עם איש מקצוע כדי להבין מה באמת רמת החרדה שלך והאם היא מפריעה לך לתפקד ביום יום. אבל יודע מה? אני בכל מקרה ממש רגועה לגביך, כי אתה מודע למה שעובר עליך ולמה שאתה מרגיש ואתה מחפש את העזרה. ואדם שדואג לעצמו ולבריאות שלו הוא הכי אחראי שיש - איכות חשובה שצריכה להיות לכל הורה.

תן לעצמך יותר קרדיט. זה יהיה קשה וזה יהיה מאתגר, אבל זה לא אומר שזה משהו שאתה לא מסוגל לעשות. בעצם, זה גם לא אומר שאתה מסוגל, אבל אתה יודע - לפחות האופציה קיימת.

דוק שואל: חברה שלי בקושי מחליפה תחתונים. היא הולכת עם אותם תחתונים מהבוקר עד הלילה וזה דוחה אותי. אני רוצה שהיא תחליף תחתונים אחרי שהיא חוזרת הביתה, שיהיו לה "תחתוני עבודה" ותחתוני בית ושתחליף פעמיים לפחות, גם אם אנחנו עושים יציאה עם חברים – שתחליף ליציאה וכשהיא חוזרת. אין מה לעשות, הכל שם צריך אוורור. כמו שהיא מחליפה את החליפות שלה כשהיא חוזרת הביתה לפיג'מה, היא צריכה גם להחליף תחתונים, אני רוצה לראות 3-4 תחתונים לפחות ביום שהיא מחליפה. כל פעם אנחנו רבים על זה. אני לא מבין מה הבעיה שלה להחליף תחתונים. נניח שאני מגזים וזאת שריטה שלי – אז מה, שתחליף, מה אכפת לה. למה שזה סתם יהיה מגעיל ומסריח, ינעל העולם למה אתן כאלה מגעילות?

אממ.... אין צורך להניח שאתה מגזים – אתה מגזים.

אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לתקן אותך: מצורת ההתנסחות שלך? מהרמיזות המיזוגיניות? מהטון החצוף? אם הייתי יכולה, הייתי בוחרת כמובן לתקן אותך בהתחלה, כשאבא שלך אמר "לא יקרה כלום אם פעם אחת נעשה בלי". אך את הנעשה אין להשיב, אז בוא נראה אם נסתדר עם מה שיש.

אני מבינה שאתה רוצה את העזרה שלי, אבל לא נראה לי שאתה מוכן לעזרה שאתה באמת צריך לקבל. יש לך בת זוג (אגב, איך?!), שהיא אדם שלם בפני עצמו. היא לא פחות ממך והיא לא כפופה לך. היא הפרטנרית שלך, אבל אתה מדבר עליה כאילו שהיא נערת שעשועים שכל תפקידה להיות נקייה, להקשיב לפקודות ולרצות אותך. תראה איך אתה מדבר עליה, איך אתה מדבר על נשים. אתה לא אוהב ומעריך את מי שלצדך, אתה בז לה. וזוגיות – שלא לדבר על יחסי אנוש פשוטים – אי אפשר לנהל בצורה בריאה מעמדה כזו.

אם להגיב נקודתית ל"שריטה" שלך: לא, היא לא צריכה להתלבש לפי הרצונות שלך והיא לא פוגעת בך בבחירה שלה לסרב לך. ואני לא יודעת מה אתה וגברים כמוך חושבים, כי מאיפה לי איך מוחות קטנים מדי פועלים, אבל איברי מין – גם של נשים וגם של גברים - לא אמורים להריח כמו שושנים. זה משהו שחזרתי עליו אלף פעמים לפחות בכל שנותיי בערוץ הגברים: איברי מין זה דבר לח, שעיר ומסריח, ומי שלא יכול להתמודד עם העובדה הביולוגית הפשוטה הזו, שייהנה לבלות את כל חייו עם שרירי הידיים.

ואגב, בטעות יצא לך דוק כי האותיות קרובות במקלדת. התכוונת "דוש שואל".

גם לכם יש שאלות על זוגיות, מערכות יחסים, יחסי מין ואהבה? מוזמנים לפנות לנאוה מרקו בפייסבוק ולקבל בראש. כלומר עזרה, לקבל עזרה