בליל ה-26 ביוני 1996 הייתי בדרכי לחגוג את מסיבת סיום ביה"ס היסודי בבריכת נווה ירק. ימים קודם לכן נערך מופע הסיום של שכבת ו' תחת הכותרת, האמיתית לגמרי, "רואים פתח תקווה, חולמים הוליווד", שבה שחזרנו קטעים מרגעים איקוניים בסרטים. אני הייתי אחד מכוכבי המופע, וככזה הייתם מצפים אולי שהראש שלי יהיה טרוד בדרכים לקצור את פירות ההצלחה: חוזה לפרסום מעדן חלב, תפקיד של גופה ב"פאוור ריינג'רס", או החלפת שני משפטים עם מלכת הכיתה. אבל הראש היה בניו ג'רזי.
בג'רזי התקיים באותו לילה הדראפט ה-50 של ה-NBA. לימים הוא יתגלה כאחד הדראפטים הגדולים בהיסטוריה של הליגה, וחבל שאי אפשר היה לגלות את זה מראש לשני אנשים. הראשון הוא דורון שפר, אליל ילדותי והאיש שבגללו חיכיתי כל כך ללילה הזה. אם שפר לא היה הולך לדראפט עמוס הכוכבים של אותה שנה, הוא בוודאי היה מצליח להתברג כבחירת סיבוב ראשון ולהבטיח לעצמו חוזה בקבוצת NBA, שהיה הופך אותו לישראלי הראשון בליגה. האיש השני הוא אני: כמה פעמים רצתי לסלון על קצות האצבעות, משמר את האשליה של הוריי שהילד ישן, כדי להעיף מבט בטלוויזיה. אף אחד לא עדכן אותי שהשידור יסתיים לאחר בחירות הסיבוב הראשון, ושאת הבחירה של שפר (מקום 36, סיבוב שני, על ידי הקליפרס) אקבל מול תמונת מסך סטטית משדרן ישראלי, שנשאר עם מיקרופון פתוח כדי לעדכן על המתרחש. ועם כל המטענים האלה שליוו אותי, הצלחתי גם לפספס את בחירה מספר 13 של אותו הדראפט.
רק לאחר מספר ימים קראתי עליו בעיתון: הקבוצה שאהדתי, הלוס אנג'לס לייקרס, העבירה אליה בטרייד את הבחירה מס' 13 של שארלוט הורנטס, שחקן בשם קובי."קובי? הוא ישראלי?", תהיתי. אבל יותר העסיק אותי נתון אחר - הבחור בן 17. פאקינג 17. בחיים לא פגשתי מישהו שקרוב כל כך לגיל שלי ומשחק בספורט מקצועי, בטח ובטח שלא ב-NBA, שם גם בני ה-20 ומשהו נראו רחוקים ממני עשרות שנים, אבל 17? זה רק חמש שנים. חמש שנים מהיום שגם הוא חזר ממסיבת סיום כיתה ו'.
בלי שום ידע נוסף על הבחור החלטתי שאני עוקב אחריו אישית, צעד צעד. ולא רק עוקב, גם אוהב. מה זה אוהב? מעריץ. כי כזה אני, מתמסר בקלות. בניגוד גמור לקובי.
אחד ועוד אחד
לא רק אני הלכתי אחריו. החל מ-1996, דור שלם של אוהדי כדורסל עבר תהליך עם קובי. שחקנים מבטיחים מגיעים מהקולג'ים עם רמת מוכנות וציפיות מסוימות, ולרוב נעצרים בתקרת זכוכית כלשהי. קובי, שהגיע ל-NBA כשהליגה חיפשה נואשות יורש למייקל ג'ורדן, ניפץ לרסיסים את התקרה הזאת. החל מהעונה הראשונה שבה ניסה לקבל הזדמנות מהספסל, ועד למשחק האחרון בקריירה שבו קלע 60 נקודות. הדור שלנו קיבל את ג'ורדן כמוצר מוגמר; עם קובי זכינו לראות את המייקינג אוף. התקדמות של שחקן מנקודת האפס ועד לרשימה של הגדולים ביותר.
סטף קארי זוכה כרגע להערצה מקיר לקיר, ובצדק: הוא עושה דברים שלא מהעולם הזה ושולט בליגה ביד רמה, אבל זה רק אחרי שנתיים מדהימות. קובי? הוא שלט בליגה באותה צורה במשך כמעט 14 שנים (מינוס השלוש הראשונות של שלב ההתפתחות, והשלוש האחרונות של הפציעות). חמש פעמים אלוף ה-NBA, ה-MVP של העונה הסדירה, פעמיים MVP של סדרת הגמר, 18 הופעות אולסטאר, 4 תארי MVP באולסטאר, 11 פעמים בחמישיית העונה, 9 פעמים בחמישיית ההגנה, אלוף ההטבעות, פעמיים מלך הסלים עם אינספור משחקים של 40, 50 ו-60 נקודות, אפילו 81 נקודות במשחק אחד. זה מטורף.
כל המספרים האלה לא משנים את העובדה שקובי לא נהנה מהקונצנזוס התקשורתי שקיבלו אגדות אחרות ששיחקו את המשחק. בעיקר בשנים האחרונות, הלא מוצלחות של הלייקרס, אבל גם קודם. לגנותו ייאמר שהוא עשה מספיק כדי להשניא את עצמו – תיק הספק-אונס המפורסם שלו אמנם נסגר ללא הרשעה, אבל הרס לנצח את תדמיתו, ולגנותי ייאמר שאולי אני לא מסוגל להיות נגד קובי כי הוא מחובר כל כך לילדות שלי. אבל כמי שראה מספיק ממנו ומספיק ממייקל ג'ורדן, מבחינתי מדובר באחד משני השחקנים הגדולים ביותר ששיחקו את המשחק אי פעם.
מה קרה לילד
כל מעריצי קובי נאחזו בשנים האחרונות בתקווה לראות אותו נותן עוד משחק גדול בפעם האחרונה. עם איך שהלייקרס ניראו, ובעיקר עם הפציעות שליוו את קובי, היה ברור שזה כבר לא יקרה. או שמא?
ביום חמישי התעוררתי בשעה חמש בבוקר כדי להוקיר לגיבור ילדותי כבוד אחרון. איזה כיף שכבר לא צריך להתחמק מההורים. אחרי טקס מרגש נפתח המשחק עם חמש החטאות רצופות של קובי, ומשהו בלב נחמץ. לא רציתי לספוג שוב את הבדיחות הקבועות עליו ועל הגוף הגמור שלו. זה לא מגיע לי, זה לא מגיע לו. רק רציתי שזה ייגמר. ופתאום הגיעה חסימה שלו, ומיד אחריה סל ראשון. ואז משהו קרה. כמו תסריט הוליוודי מדויק, ממש ברגע האחרון, קובי חזר. וגם לי קרה משהו: מבחור בן 32 שיושב על הספה וצופה בשחקן מזדקן, הפכתי בשנייה לילד בן 12, שרואה בעיניים גדולות איך הגיבור שלו עושה את הדברים הכי מדהימים שיש.
כן, קובי חזר והוא הגיע לתת את התצוגה הגדולה האחרונה בהחלט שלו. סל ועוד סל ועוד סל, הוא נכנס לזון ואיתו הצופים. פתאום אני מסתכל רק עליו במגרש, סופר בלב את הנקודות שלו. וסל ועוד סל ועוד סל.
שלוש דקות לסיום המשחק, כשהלייקרס בפיגור תשע, חזרה אליי הנאיביות של אותו ילד קטן. פשוט ידעתי שקובי לא יפסיד במשחק האחרון שלו. הקסם ריחף באוויר והיה לי ברור שהוא הולך לנצח. והנה, סל ועוד סל ועוד סל ניצחון. 60 נקודות. הגוף מצטמרר והעיניים דומעות. קובי סיפק לאוהדים את הרגע שכל כך חיכו לו. הוא הפך אותנו שוב לילדים, כנראה בפעם האחרונה.
סוף הוליוודי
יש קטע מיוחד בלאהוב שחקן או קבוצה. בשבילי זה הדבר הכי דומה לאהבה של בן משפחה. הרצון הזה שיהיה לו טוב כל הזמן, שיחייך ושיהיה תמיד שמח. כי כשהוא שמח, ההשלכה המיידית היא שזה עושה טוב לקבוצה שלך. וכשטוב לקבוצה שלך - גם אתה שמח.
כשאני בתחילת העשור הרביעי של חיי, אין באמת סיכוי שאתחיל להעריץ שחקן שנולד בערך בשנה שבה קובי נבחר בדראפט. כמו ששום דבר לא יכול להשתוות לאהבה ראשונה, לא ניתן לשחזר תחושת הערצה של ילד שרואה בפעם הראשונה שחקן כדורסל עושה דברים שעוד לא ראה מעולם. ב-20 השנים האחרונות הספקתי להחליף בתי ספר, עבודות, חברים ובנות זוג, שירתתי בצבא וטסתי לדרום אמריקה, הצלחתי ונכשלתי. בעיקר התבגרתי. אבל כל עוד ידעתי שקובי משחק, גם אם בשלוש השנים האחרונות היה זה לפרקים וביכולת שאפילו לא הזכירה את קובי של פעם, הידיעה שהוא עדיין משחק כדורסל במדים של הלייקרס לא נתנה לי להתבגר סופית. באיזו פינה קטנה בלב עדיין הייתי הכוכב של מסיבת הסיום של כיתה ו'.
אז עכשיו קובי פרש, והמסך באמת יורד.
תודה שנתת לי לראות אותך מפתח תקווה, אבל לחלום על הוליווד. #MambaOut