אני חוזר הביתה: אשתי עסוקה במטבח, הילד אוכל, התינוקת ישנה. "יש לנו עשר דקות עד שהוא מסיים לאכול – לך להתקלח," מגיעה הפקודה הראשונה, וזה עוד בלי להסתובב לכיווני מחיתוך הגזר הנמרץ. לא, "אולי תלך להתקלח?" או "למה שלא תלך להתקלח?". אנחנו כבר מעבר לשלב ההצעות. אני מסתכל סביב – היא עסוקה במטבח, הילד אוכל, התינוקת ישנה – ובאמת, אין בי צורך כרגע. חבל שאני אבזבז את הדקות היקרות האלה במשהו פרודוקטיבי פחות מאשר להתקלח. באמת, מזל שהיא חשבה על זה לפניי.
אני הולך להתקלח. חוזר – ומקבל בקבוק ליד. "תאכיל אותה בבקשה. ואל תשכח להחליף לה חיתול". אני מתווכח שאפילו נשיקה לא קיבלתי, אז אני מקבל נשיקה, ונשלח בנפנוף יד. כשאני מסיים אני מקדיש חצי שעה למשחק עם הילד, מסתובב כדי להגיד לה שאני הולך לעשות לו אמבטיה – אבל היא כבר שני צעדים קדימה: "כשאתה מסיים לקלח אותו עשה טובה ותזרוק את הזבל".
הבעיה אתכן היא שאתן חייבות לשלוט
האמת, בהתחלה חשבתי שמדובר במקרה פרטי שלי. חשבתי שרק אני מקבל הוראות מאשתי כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל כשהעליתי את הנושא בפני פורום מכובד של גברים נשואים, התגובה היתה אחידה: זה קורה לכולם, ברמות כאלה או אחרות. מהאישה שבוחרת לגבר שלה מה ללבוש בכל בוקר ועד לגבר שלא מסוגל לקבוע עם החבר'ה לפני שהוא מתקשר לקבל ממנה אישור.
לא מדובר רק בהתנהלות היומיומית כמובן. נשים מנסות לשנות אותנו כל הזמן. הן מפעילות עלינו מניפולציות כדי להפוך אותנו לגברים רגישים יותר, הן עושות לנו ייסורי מצפון כדי לגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו, הן עושות הכול כדי שבסופו של דבר הדברים ייעשו כמו שהן רוצות. השורה התחתונה בכל הסיפור הזה די ברורה: נשים יקרות, מסתבר שאתן רודות בכולנו.
למה אתן עושות את זה? אחרי שיחה ארוכה עם אשתי המופלאה (הודעתי לה שאני הולך לכתוב את הטור הזה, אז היא הרגישה צורך להסביר), אני חושב שאני מתחיל להבין: אתן עושות את זה כי בשלב כלשהו של החיים – בדרך כלל כשאת נשואה, כשיש לך בית, משכנתה וילדים – את מבינה שהגיע הזמן לתפוס פיקוד, שאם לא תעשי את זה הכול יתפרק, הזוגיות תתפורר, הילדים יהיו מוזנחים והבית יתמוטט. התוצאה: מהאישה המתפנקת והחמודה שהיית, את הופכת לבעל בית קשוח. אם את ממש טובה, את תתני לנו את המרחב הפרטי שלנו מדי פעם – שנרגיש שאנחנו נושמים מדי פעם ולא נחשוד יותר מדי – אבל את שאר הזמן את תנצלי כדי להבהיר בדיוק מה את מצפה שיקרה, ולדאוג שזה יתבצע.
למיטב הבנתי, החשש המהותי הזה נובע מכך שנשים לא סומכות על גברים. בעיניים שלכן אנחנו יצורים ניאנדרטליים שמסוגלים לעשות דבר אחד בכל פעם, אז עדיף שאתן תהיו אלה שתקבעו מה הדבר הזה יהיה. אתן, שהתברכתן ביכולת חלוקת קשב, בעיניים בגב, בזיכרון מדהים (לפרטים הכי קטנים והכי הזויים), תהיו השולטות בעניינים, כי אחרת הכול יהיה רע ומר ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום.
לא תאמינו, אבל אנחנו יודעים לעשות דברים לגמרי לבד
אז הנה זה בא, הצעקה שלי: תפסיקו עם זה. תרדו בבקשה מהעץ הגבוה אליו נשים מטפסות מאז שהומצא יום האם ותתנו לנו את הכבוד המגיע לנו: זה אולי יבוא לכן בהפתעה, אבל אנחנו באמת מסוגלים לחשוב על דברים בעצמנו. אנחנו אולי לא יודעים לחלק משימות בצורה יעילה כל-כך, אבל יש לנו את היתרונות שלנו, ואל נא לזלזל בהם. אנחנו יודעים, למשל, מה חשוב ומה חשוב פחות – מה שאצלכן לא תמיד כזה ברור. אנחנו יודעים להעניק את מלוא תשומת לב שלנו למוקד אחד, במקום לחלק אותה לעשר כיוונים שונים.
אתן יכולות לעשות פרצוף, אבל אל תשקרו לעצמכן. תעשו בדק בית, תנסו להבין מי נותן את המילה האחרונה (והראשונה) בשגרה המשפחתית שלכם, ועל הדרך אולי תגלו גבר שמחזיק המון בבטן ולא רוצה לשחרר כי הוא חושש שמשהו יקרה לתא המשפחתי שבניתם כל-כך בזהירות.
אבל הצעקה הפעם מופנית לא רק כלפיכן, קונטרול פריקיות שכמותכן, אלא גם כלפי אחיי הגברים: אנשים, הגיע הזמן להתעורר. עם כל הכבוד ליכולת המולטיטסקינג של המין הנשי, אין שום סיבה שניתן להן לנהל לנו את החיים. נכון, אם זה היה תלוי בנו הדברים אולי היו מתנהלים לאט יותר, הילד היה הולך לישון מאוחר יותר, וכנראה שהיינו קובעים ערב פוקר בדיוק בערב שבו הבת דודה שלה מתחתנת – אבל כל אלה הם מחיר שאנחנו מוכנים לשלם – עבור החופש שלנו.