"הכול בסדר, מותק?"
"הכול בסדר".
"את בטוחה?"
"בטוחה".
"לא, כי אני מכיר אותך, ויש לך את המבט הזה בעיניים שאומר שמשהו לא טוב קרה".
"אתה מוכן להפסיק עם זה? הכול בסדר – חוץ מזה שאתה שואל אותי כל הזמן אם הכול בסדר".
"טוב, טוב, את לא צריכה להתנפל עליי. רק רציתי לדעת שהכול – "
"די!!"
עד כאן, זאת נשמעת שיחה שבה אני הצד המעצבן והיא הצד התמים שמתעצבן בצדק. אבל הנה הקאצ': תמיד אחרי שיחה כזאת, נניח יום יומיים אחר-כך, האמת יוצאת לאור ומה מסתבר? נכון: משהו באמת לא היה בסדר. היא סבלה מקרייסיס קטן שכלל את אימא שלה / אחותה / החברה שלה מהעבודה / הצלוליטיס בירך / וברוב המקרים – אותי – והיא חשבה שאם היא תניח לזה לעבור זה ייעלם והכול יהיה בסדר.
אבל כמובן שזה לא עובר, ובסוף, אחרי תחנונים קשים, היא ניאותה לספר לי מה מציק לה. זה בדרך כלל הולך ככה: היא מספרת לי מה קרה, מתחילה לבכות, אנחנו מתחבקים, מדברים על זה ופותרים את זה במשפט האלמותי, "אם אלה הצרות שלנו בחיים, אנחנו מסודרים". אחר-כך היא מחייכת ושוכחת מכל מה שקרה – עד למשבר הבא.
מיומנות בסיסית: להוציא ממנה את הבאסה בכוח
אגב, בדרך כלל מה שקרה, קרה באשמתי. אפילו אם זה לא באמת באשמתי, זה באשמתי. הייתי צריך להתקשר אליה ביום ההוא ולשאול איך היה בכנס; אם הייתי עושה את זה, הייתי יודע שהלך לה ממש רע. אבל לא שאלתי, והיא בחרה לא לספר, והיא כבר שבוע מסתובבות בהרגשה זיפת במשרד. אז אני אשם. או שהייתי צריך להבחין בקמטים הזערוריים שהופיעו לה ליד העיניים. זה שלא הבחנתי אומר שאני לא מספיק שם לב אליה – ואז מה אם אני חושב שהיא יפה בכל מצב.
ותמיד – תמיד – התגובה שלה מוגזמת. זה אחד הדברים האלה שמבדילים בין גברים ונשים: הן יודעות לעשות מלודרמה מכל דבר, אפילו אם זה עניין פעוט כמו "איך אימא שלי שוב פעם הביאה לנו אוכל, למרות שביקשתי שלא תעשה את זה". אם זה היה תלוי בי, הייתי אומר תודה רבה, מחייך ושותק, אבל אצלה זה אגו, זה משחקי כבוד, זה מי יודעת להכין אוכל יותר טוב. היא אשכרה יכולה לבכות מהדבר הזה! לך תבין!
והאמת המרה היא שהיא רוצה שאני אבחין בחוסר שביעות הרצון שלה. היא יכולה להגיד אלף פעם שהכל בסדר, אבל עמוק בפנים היא רוצה שאני אוציא את זה ממנה בכוח, שאני אקדיש שעה או יותר או כמה שצריך כדי לשמוע את כל הטרוניות שלה לגבי עניין פעוט זה או אחר. אני יכול להבין שזה אחת מהתפקידים שלי במסגרת היותי בן זוג תומך ואוהב, אבל באמת שהייתי אדם מאושר יותר אם לא הייתי צריך לצוד את אותן מועקות ולהעלים אותם בעזרת הליטופים המילוליים שכה התמקצעתי בהם.
אני מצטער שאני מצטער
בכל הסיפור הזה יש עוד אמת אחת כואבת: מרוב שהתרגלתי להגיד שאני מצטער, קצת הפסקתי להאמין בזה. כמו הסיפור ההוא על הילד שצעק "זאב, זאב"; איבדתי את היכולת להגיד סליחה ובאמת להאמין שמגיעה לי סליחה. כי על מה אני מצטער פה, בעצם? על כך שזוגתי שוב איבדה כל פרופורציה והפכה עוד עכבר להר? אבל למרות הכול – אני מצטער. כי אם אני לא, אם אני אחליט שגם אני רוצה לקחת חלק במשחקי האגו ו"מי אשם" ולריב עד שיתנפח לי וריד בצוואר, אז לאן הזוגיות שלנו תגיע?
מילה לטוקבקיסטים שחושבים שאני סוג של עבד נרצע שיעשה הכול כדי לספק את האישה שלו: אתם כנראה צודקים.
מילה לאישה שלי: אני מצטער.