זה מגיע כל כמה חודשים, קצת כמו הארנונה – תמיד אני מופתע שזה עוד קיים. אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא, איזה חבר יספר, מי יראה אותה במקרה, והכי גרוע מה היא תבקש שימסרו לך. לא משנה לאן תברח, החדשות ממנה איכשהו ימצאו את הדרך אליך, כמו פצצה חכמה מונחית חום היא בדרך אליך, אפילו עכשיו.
הפעם זה הגיע ממנה ישירות, היא התקשרה ואמרה לי תשמע, אסור לנו לדבר יותר. למען הסר ספק השיחה הזו הגיע אחרי חודשיים של נתק מוחלט, אבל נשמה טובה שכמותה, החליטה להתקשר ולספר לי שהיא בזוגיות ושבשביל שהיא תוכל לתת לזה סיכוי אמיתי אסור לנו לדבר, זה מפריע לו.
ניסיתי עוד קצת לגמגם "אבל זה אני", "אבל זו את", "אבל זה אנחנו", לא הבנתי איך איזושהי דמות משנה לא חשובה יכולה לאיים על אחת הדמויות החשובות בסרט שאני חי בו. אחרי שנייה של שתיקה אמרתי לה שאני מבין ומקבל וכמובן מכבד. היא ואני, הסכמנו, לא הולכים לדבר יותר.
אקסיות - חייבים להרוג אותן?
בשלב הזה התחלתי לחשוב, מה הכי נכון לעשות עם האקסית? לשמור על קשר? להתעלם לחלוטין מזה שהיא אי פעם הייתה? ומה זה משנה בכלל? האם יש לנו שליטה על פגישות מקריות, חדשות מרחוק, ועל הזמן שלוקח ללב להחלים?
ברגליים כבדות הגעתי ל-ר', חבר שתמיד יש לו זמן להקשיב לי.
"אתה צריך להרוג אותה".
סליחה אמרתי, זה לא קצת קיצוני?
"לא, אין ברירה אחרת".
נזכרתי שכבר יותר משנתיים ר' מצליח במיומנות של לוליין לא להתראות עם האקסית שלו, היא לא קיימת, לא שיחות בלילה שיכור, לא סקס של אחרי פרידה, כלום! אולי יש משהו במה שהוא אומר.
"פרידה זה מוות", הוא מעמיק. "אין לי למה לדבר איתה, אני זוכר באהבה ענקית את כל מה שהיה בינינו אבל זה היה ומת".
"הוא צודק", הוסיף ד' שהופיע משום מקום עם בקבוק ביד. "היא עשתה לך טובה! שתלך תחפש מי...." לפני ש-ד' ממשיך, אני אסביר.
גם ל-ד', כמו לכל אחד יש אקסית שלא עוזבת. כל כמה חודשים ד' מגיע בהליכה החלטית ורועשת ומודיע: "זהו! אני ו-ל' לא נתראה יותר לעולם!". ויכול להיות שהיינו קונים את זה אם לא היינו גרים אחד ליד השני ואם לא הייתי רואה מהחלון את ל' מתגנבת בשעה מוקדמת בבוקר מדירתו של ד'.
הבקבוק על השולחן נשאר עומד אך קל יותר ממקודם, יש לו נטייה להתרוקן מבלי שנשים לב, השעות התקצרו ואני עוד נשארתי עם השאלה – זה טוב או רע? האם אי אפשר לדבר איתן מדי פעם? האם חייבים להרוג אותן בראש?
ומה העניין הגדול? למה אי אפשר להיפגש ככה לפעמים, עם מישהי שבשלב מסויים היית בטוח שתגמור איתה את החיים.
עוד אני בהרהורים, ואות נוספת וחשובה עלתה במדרגות, ש', שגם סוחב פציעה לא קלה – שלא כמו כולנו שיכולים להחליט ברמת העיקרון אם להיפגש עם האקסית או לא, ש' לא יכול לברוח. מסיבות שיישארו במערכת רק נגיד שהאיקס של ש' נמצאת במרחב הווירטואלי.
אחרי שעדכנו אותו בנושא השיחה, ש', איש צבא לשעבר, הלך מיד על טיפול בהלם. בעוד אני יושב על כיסא בפינה מרוסק ומהורהר, ש' מתחיל: "רק שתדע לך שבזמן שאתה יושב כאן ומתבכיין, החבר החדש שלה עושה אותה בפעם השלישית הלילה".
מה??? זה מה שיש לך להגיד לי עכשיו?
"כן", אמר ש'. "לא רק זה, היא גם מרשה לו לעשות לה את כל מה שהיא אף פעם לא הרשתה לך".
יצאתי מ-ר' מתנדנד ושיכור עם שלוש שיטות להתמודדות שיעילותן מוטלת בספק: הדחקה כמו ד', כעס כמו ש', או השלמה כמו ר'. בשלב הזה נזכרתי שכל השיטות של כל האותיות, במקרה או שלא במקרה, הן סך הכול שלבים שונים בתהליך האבל. פרידה, כך נראה, היא סוג של מוות, ובמוות כמו במוות אין דבר כזה שאין דבר כזה. כל שיטה היא מקובלת, כל טלפון שיכור בשלוש בלילה, כל מעידה חד פעמית במיטתה, כל כעס, כאב, או התעלמות – העיקר לעבור עוד יום.