השעון המעורר צלצל ברקע כשפקחתי את העיניים. למרות ששמעתי אותו מצלצל כבר הרבה זמן, לא מצאתי את הכוח לכבות אותו. הרגשתי כבד ולא יכולתי לקום מהמיטה. "אתה חייב לאסוף את עצמך", שמעתי את הטייס האוטומטי שלי מדבר בתוכי. למרות שכל מה שרציתי היה לכסות את הראש ולהמשיך לשכב מתחת לשמיכה עד להודעה חדשה, גייסתי כוחות ובקושי רב התיישבתי על המיטה.
ישבתי ככה רבע שעה ובהיתי בקיר. לא חשבתי על כלום. כשהבטתי בשעון ראיתי שכבר עשר. גררתי את עצמי לכיסא שבמרפסת והתיישבתי. למרות שאני שונא לעשן על הבוקר, לפני שאני מצחצח שיניים ושותה קפה, הדלקתי סיגריה. לא היה לי אכפת. אפילו השמש שאני כל כך אוהב, שמלטפת אותי בכל בוקר, הייתה חזקה מדי ומסנוורת. "מאיפה אני מביא כוחות בשביל להתחיל את היום הזה?", שאלתי את עצמי.
בדרך למקלחת צלצל הטלפון. זה היה אלון. קבענו להיפגש בעשר וחצי לפגישה עסקית. "הלו", עניתי בקול רועד. "אח שלי מה קורה? למה אתה לא פה? כבר רבע לאחת עשרה וקבענו בעשר וחצי. האנשים כאן מחכים, לא נעים". "אני כבר מגיע", עניתי לו באוטומט. "יאללה, צא מהדיכאון שלך כבר ובוא, לא נעים", הוא אמר וניתק. דפקתי מקלחת זריזה במים קרים – גם את הדוד שכחתי להדליק – אבל זה לא הפריע לי כי לא הרגשתי קור. "עלק צא מהדיכאון שלך", חייכתי לעצמי במקלחת. איך רואים שלאלון לא נשבר אף פעם הלב.
אפילו לשניצלים של אמא כבר אין טעם
הפגישה ערכה כשעה וחצי. כולם דיברו שם חוץ ממני. עשיתי הכל כדי להסתיר את העובדה שהגוף שלי אמנם יושב שם, אבל הראש עף למקומות רחוקים. כשדיברו אליי הנהנתי וכשמישהו סיפר משהו מצחיק זייפתי חיוך. כשהפגישה נגמרה נסעתי לאכול ארוחת צהריים אצל ההורים. אני בן אדם שאוהב אוכל, ויש לי אמא פולנייה שאוהבת לדחוף לי אותו. בגלל שבימים האחרונים לאוכל אין שום טעם, חשבתי שהשניצלים מלאי האהבה של אמא שלי יעזרו לי להכניס קצת אנרגיה לגוף.
למרות שאני מצליח לעבוד על כולם, מהר מאוד הבנתי שאותה אני לא אצליח לשכנע. היא רואה שירדתי במשקל, והדאגה בעיניים שלה לא עברה כשניסיתי למכור לה את התירוץ שהתחלתי להתאמן. היא פשוט עמדה שם והסתכלה עליי דוחף כמה שניצלים בטעם של כלום לפה. בלי קטשופ, בלי מלח, אפילו בלי לשתות, רק כדי להתקיים. בערב הרגשתי כאבים בעין. מסתבר שהתפתחה לי דלקת. בצורה מעוותת זה עשה לי טוב שהצלחתי להרגיש משהו, גם אם זה כאב.
עשו טובה, תפסיקו לעודד אותי
לקח כמה ימים עד שהבנתי שמכר ותיק שלי קפץ לבקר. קוראים לו דיכאון. אחת לכמה שנים הוא מגיע לביקור אצלי, מבלי לומר מתי הוא מתכוון לעזוב. הביקורים שלו הם תמיד בעיתוי הכי גרוע שיש – הוא תמיד מגיע אחרי פרידה מבחורה, כשנשבר לי הלב. בפעם הראשונה כשהוא הגיע לא הסכמתי לקבל אותו, וכשסירבתי לפתוח לו את הדלת, הוא נכנס מהחלון. אבל כשהוא דפק לי בדלת לפני שבועיים, הבטחתי לעצמי שהפעם אני מחבק אותו – לא מתנגד ולא מדחיק. גם אם הוא יביא איתו הלם, דמעות, כאב, חלל עצום שנפער בתוך הבטן, ריקנות שמשתלטת על החיים, תחושה שסוף העולם כאן ושאין מחר – אני אקבל את פניו בהכנעה ואחיה איתו בשלום, עד שהוא ייעלם, כפי שהוא עושה תמיד.
הקטע עם דיכאון, הוא שיש לו אגו מנופח. גם אם תילחם בו בכל הכוח, הוא לא יוותר עד שהוא לא יכניע אותך, ורק אחרי שהוא יראה אותך מובס על הרצפה, הוא יילך. למדתי שבזמנים כאלה טוב להיעזר באנשים קרובים, אבל לא לצפות שהישועה תגיע מהם. למרות שהכוונות שלהם טובות, מילות עידוד כמו "זאת ההזדמנות שלך לעשות חיים" או "בחור כמוך ימצא בקלות מישהי יותר טובה" או "היא לא שווה את זה", לא תמיד יעשו לך טוב. מההיכרות הקודמת שלי איתו, הבנתי שדיכאון מגיע כדי ללמד אותך משהו על החיים. מדהים איך חשבתי פעם ש"כאב לב" זה רק ביטוי, לא האמנתי שהלב באמת יכול לכאוב.
אם לא תלמד לקבל את האובדן, לא תוכל להמשיך הלאה
אתה יכול לבחור ללמוד בדרך הקלה או בדרך הקשה, אבל עד שזה לא יקרה, הוא לא יעזוב. אני מכיר אנשים שסיימו קשר, ובשביל להקל על הכאב ולא להיות לבד קפצו מיד לקשר הבא. גם אני הייתי שם, וכמה שלא ניסיתי, זה פשוט לא עבד. הפעם החלטתי לעשות הפסקה ולאפשר לו ללמד אותי את השיעור. הפעם החלטתי לעצור ולאפשר לעצמי להרגיש את הכאב, לפחד שלא אמצא מישהי לאהוב, להתאבל על האובדן, להצטער ולעבד את מה שקרה, גם אם זה אומר שאצטרך לטוס על מצב אוטומטי ולדחוף בכוח לפה לחם עם גבינה. לא סתם אומרים שמה שלא הורג מחשל, ובסופו של תהליך, גם אם זה ייקח קצת זמן, אני אצא מזה אדם טוב וחכם יותר. בינתיים אני אמשיך לבהות בקיר.