כשהתעוררתי בבוקר מצאתי את עצמי מחבק את האסלה. הגעתי לשלב שכל מי ששתה יותר מדי אלכוהול בחייו בטח מכיר – כשאין כבר מה להוציא מהגרון, ושאם תגיע לפה עוד פעם אחת אז יש סיכוי שגם הנשמה שלך תברח החוצה. גירדתי את עצמי בקושי מהרצפה, לקחתי שני אדוויל ונשאתי תפילה שהם יעזרו להעביר את מה שהרגיש באותו רגע כמו שיפוץ תוך-גולגולתי. "ברוך הבא לשנה ה-39 בחיים שלך", אמרתי לעצמי, ונפלתי על המיטה כמו מת.
הפעם זה קרה במסיבת יום ההולדת שלי. אבל כמו אחרי כל לילה שבו אני שותה יותר מדי, מצאתי את עצמי מקיא את הנשמה בבוקר, יושב כמו זומבי עד אחר הצהריים, בוהה באוויר ומרגיש את הגוף שלי מנסה להתמודד עם הטראומה הקשה שעוברת עליו. "בחיים אני לא שותה יותר", אני מתחייב לעצמי כל פעם מחדש, ויודע שההתחייבות הזו תקפה בדיוק עד לאירוע הבא שבו אעבור את גבול הטעם הטוב.
רגע, לאן נעלמו 38 השנים האחרונות?
בטח תגידו שזה לגמרי טבעי לשתות את עצמך למוות במסיבת יום ההולדת שלך, אבל האמת היא שלראשונה אחרי הרבה שנים יצא שבכלל חגגתי יום הולדת. פעם בשנה מגיע היום הזה שבו נולדתי ומביא איתו שבוע שלם של מתח ובלבול. אולי בגלל הפער בין המקום שתמיד דמיינתי שאהיה בו בגיל 38, לבין המקום שאני נמצא בו בפועל; אולי בגלל שגיל 38 נשמע כבר ממש גדול ומבוגר; אולי בגלל שקשה לי לשחרר את הילד שבי, שאוהב להשתולל ולעשות חיים, ואולי בגלל שהחיים שלי הולכים ומתקצרים. מאז שהגעתי לגיל 30 דבר אחד בטוח: השבוע הזה לא עושה לי טוב בכלל.
בכל שנה מחדש הוא מדגיש את חוסר השליטה על השנים שהחלו לרוץ מהר מדי. הוא מביא איתו מחשבות קיומיות על כמה שהכל חד פעמי ועל זה שהזמן שעבר כבר לא יחזור לעולם, והוא מייצר אצלי צורך עז בחשבון נפש: מה הספקתי עד כאן? מה חוויתי? מה השגתי? מה למדתי?. בשנים האחרונות המצב ממש נהיה פתטי, ומצאתי את עצמי משתמש יותר ויותר בקלישאות כמו "גיל זה רק מספר", "גיל זה בראש" ואפילו ב"אני כמו יין שמשתבח עם הזמן".
אוהב ימי הולדת – רק לא את שלי
בשנים האחרונות נהגתי לכבות את הטלפון כמה שעות לפני כניסת יום ההולדת ולרדת למחתרת למשך 24 שעות. בשנה שעברה הזמינה אותי ידידה שגרה בראש פינה לאחד הצימרים של המשפחה. ביליתי שם את הלילה לבד עם כוס שמפניה מבעבעת ביד, בתוך ג'קוזי מבעבע לא פחות, על מרפסת עץ שצופה למרחבים ירוקים.
השלמתי עם זה שפשוט קשה לי להכיל את תשומת הלב שמורעפת עליך כשאתה חוגג יום הולדת. קשה לי עם הסמסים ועם שיחות הטלפון ועם האיחולים והברכות שחוזרים על עצמם בכל שנה: לאריכות ימים, לאושר אין סופי, לזיונים, לכסף ובעיקר שבשנה הזו אזכה להתחתן ולהקים משפחה. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב לחגוג ימי הולדת, רק לא את שלי.
אבל השנה כבר אי אפשר היה לברוח. אולי זה המצב הרגיש שאני נמצא בו, אולי זו החוויה המורכבת שעברתי, או שפשוט קצת התבגרתי. השנה הרגשתי צורך לחגוג והשקעתי מאמצים בשביל שזו תהיה מסיבה אמיתית. סגרתי מקום ליד הים שבו אפשר לראות את השקיעה, סגרתי תאריך ושעה, הזמנתי אנשים דרך פייסבוק וגם שלחתי לכולם הודעות טקסט. יומיים לפני אפילו התחיל ריגוש מסוים, והוא הלך והתגבר ביום עצמו והפך לחגיגה מצוינת. הגיעו הרבה אנשים שרציתי לשמוח איתם וגם כאלה שלא. הייתי מאושר, חייכתי הרבה והסתובבתי בין כולם עם כוס וודקה שאף פעם לא התרוקנה. קיבלתי כל דקה סמס, כל חמש דקות טלפון, עברתי אין סוף פרצופים מברכים. הרגשתי כמו כלה ביום חתונתה שלא זוכרת בכלל מי הגיע, עם מי היא דיברה ועל מה.
תזכירו לי איפה הייתי לפני שנה?
בסוף הלילה, כשכבר התקשיתי לתפקד, עזבתי הכל ונסעתי הביתה. דפקתי מקלחת, התיישבתי במרפסת והדלקתי סיגריה. רציתי שהשפעת האלכוהול תפוג כדי שאוכל להיכנס למיטה מבלי להרגיש כמו על אונייה בים סוער. ואז החלו המחשבות על הפערים העצומים שנפערו לי בחיים בזמן כל כך קצר. על הפער בין כל הרעש והבחורות שהיו סביבי עד לפני כמה דקות, ועל כמה שזה בטח היה נראה זוהר מהצד, לבין החלל שהרגשתי פתאום בבטן, בשקט ובבדידות שאני מרגיש עכשיו. חשבתי על הפער בין האנונימיות הזוגית שהייתי בה לפני שנה, לבין הפרסום והרווקות של היום.
איך אני אמור לעכל את כל הדברים שקרו בחיים שלי בזמן כל כך קצר? ומה השיעור שאני צריך ללמוד לקראת השנה החדשה בחיי? אני מודה שעד עכשיו אין לי תשובות. אבל מניסיון חיי ובהשקפת עולמי אני מאמין שגם אם בהתחלה קשה להבין את זה, מה שקורה לנו בחיים קורה לטובה. ושלכל צעד שאנחנו בוחרים לעשות יש סיבה, שיעור או לקח שהיינו צריכים לעבור וללמוד כדי להיות בני אדם טובים יותר. אני מניח שעם הזמן אקבל את התשובות. כל מה שאני יודע בינתיים זה שקמתי בבוקר עם חום וצמרמורות, ושאני מסתפק בלקח המיידי והמתבקש: להבטיח לעצמי שאני לא שותה יותר אלכוהול בחיים. לפחות לא עד האירוע הבא.