אתם, הגברים הישראלים, לוקחים את הנשים כמובן מאליו. בעיקרון יכולתי לסיים בזה את הטור שלי, אבל כדי שלא תיקחו אותי כמובן מאליו, אני גם ארחיב.
אינספור דברים אנחנו עושות כדי לממש את האידיאה הנשית המושלמת. אולי זה לא תמיד בשבילך, אבל זה כדי לעמוד ברף הגבוה שמציבים לנו. רף היופי, הקריירה, החברה ועוד סוגי רף שבדרך כלל מדברים עליהם רק בעיתון "לאישה". לא עוד, הגיע הזמן להחכים קצת את קוראי מאקו גברים (להחכים? התכוונתי להרגיז, האוטו-קורקט הזה). אז הנה כמה דברים שנמאס לי שאתם לוקחים כמובן מאליו אצל הנשים הישראליות:
בילוי
שני הדברים היחידים שמצפים ממך ביציאה לפאב זה שתתלבש יפה ולא תבוא יחף, וגם זה אופציונאלי בחלק מהמקרים. אבל אנחנו? חלילה. אנחנו צריכות תמיד לדעת לאן יוצאים כדי להתלבש ולהתכונן בהתאם. אם יושבים על הרצפה לא הולכים עם חצאית. אם הולכים לפאב שכונתי לא משקיעים יותר מדי. אם יוצאים לאכול פיצה לא אוכלים לפני. או שאנחנו מתחרות בבנות אחרות שמגיעות יותר מתוקתקות מאיתנו ונראות כאילו עוד שנייה מחלקות להן אוסקר, או שנבלה בחברת רוב גברי של חברים שלך. במקרה כזה נאלץ לרוב לספוג בשקט שפה גסה מדי והמון בדיחות על נשים.
בפעם האחרונה שיצאתי עם בן זוג אלמוני למסיבה, אחרי שהוא התחנן, מצאתי את עצמי משועממת בזמן שהבנים בוחנים את כולן וקובעים מי פה כוסית (מסתבר שהמשחק הזה לא כיף כשהשם שלך לא עולה). בינתיים אני נחנקתי מהגרביונים, חטפתי פריחה מהתכשיטים, סבלתי בתור הפיכחת היחידה והיד שלי בקושי סחבה את הקלאץ' (שמכיל תמיד חצי מהבית שלי). עד היום כואבות לי הלחיים מהחיוכים המזויפים שתחזקתי שם. ואם אתה רוצה להגיד שזאת אשמתי ושלא הייתי צריכה להשקיע בזה יותר מדי אז בוא נבדוק ביחד כמה מהר אני עוברת סלקציה עם גופיה מסריחה, טרנינג שכבר אמור להיות בפח, כפכפים שעלו 20 שקל ופנים חיוורות. ואגב – אתה אפילו לא מעריך את זה שלקלאץ' הקטן שלנו אנחנו מצליחות להכניס גם את המפתחות לאוטו שלך.
נוחיות
ברגע שאתה יוצא מהרחם אתה בעצם בנוי להתמודד עם כל תרחיש. אתה משתין איפה שבא לך, מפליץ איפה שבא לך, נוהג איך שבא לך, לא צריך מרכך לשיער, לא שם חזייה (אלא אם כן יש לך תחביבים מיוחדים), מצליח לעכל כל דבר, לא מוגבל על ידי כאבי מחזור (או דברים אחרים שנלווים אליו), אתה בנוי להיות חזק יותר ומהיר יותר. אתה אף פעם לא תהיה בהיריון, או תניק או תעבור את גיל הבלות או תלחם על שוויון בשכר. אפילו נתנו את האופציה שחופשת הלידה שלנו תעבור אליך, ככה למקרה שאתה זה שצריך לנוח אחרי התשעה חודשים שהיא עשתה בהם כלום חוץ מלהביא את הילד שלך לעולם. ובטח אחרי זה אתה גם שופט אותה על זה שהיא השמינה. בשנות האלפיים אנחנו כנשים לובשות גם את החצאית וגם את המכנסיים בבית ומנסות לאזן ביניהם, בזמן שאתה עושה טובה אם אתה יוצא מהחדר עם תחתונים. ואפרופו תחתונים – גם אנחנו היינו שמחות ללבוש 100% כותנה מבלי שישפטו אותנו.
טיפוח
מצד אחד אם נשתמש בתוספות שיער, איפור, נעבור איזה ניתוח קטן או נעשה דיאטה רצחנית אתה לא תתבייש להגיד שאנחנו שטחיות ומשוגעות. מצד שני אם לא נעשה אף אחד מאלה אז אנחנו מוזנחות ולא נשיות. אז אחת לחודש (אוקיי, לפעמים יותר מאחת לחודש) אני מבקרת אצל הקוסמטיקאית לטיפול מפנק של הכול כלול. כלומר היא נותנת לי לקלל אותה כמה שמתחשק ובכל שפה שאני מכירה. רבע שעה אחרי שאני מאחלת לה שתמות אני יוצאת ממנה חבולה, אדומה ונפוחה. המשפט השני הכי גרוע שהיא יכולה להגיד לי הוא מחיר עלות הטיפול. וזה רק בגלל שהמשפט הראשון הוא "את צריכה גם גבות ושפם", אלוהים ישמור. אז אנחנו עושות שעווה (או לייזר, או גילוח, או אפילציה), שמות מסיכות לשיער, מסדרות את הציפורניים, קונות בגדים מחמיאים, מתמרחות בקרם גוף, מזמינות במיוחד ויקטוריה'ס סיקרט, מחליקות את השיער, מסלסלות אותו בקצה ועומדות שעה בסופר פארם כדי לעבור על כל טסטר קיים עד שנבחר בושם ראוי. ומה אתה עושה? מתגלח ובטוח שאתה הכי מטופח שאפשר. (אגב ראסטות זה לא תסרוקת, ספריי גוף זה לא דאודורנט וגילוח זקן לא נחשב להורדת שיער, אז שקט).
גזרה
כל חיינו רובנו נאבקות על המשקל ולא אכפת לי איזה שקרים בנות אחרות יגידו לך. אמנם גם כששקלתי מעל 65 קילו, שזה הרבה נטל על 162 ס"מ, הייתי מסתכלת במראה ותוהה מי זאת הנמרה הסקסית הזאת שמביטה בי חזרה (ייתכן שסבלתי מנתק קל מהמציאות). תמיד אהבתי את מה שראיתי, ועדיין, חישובי הקלוריות, השומן, הפחמימות והחלבונים פשוט לא נותנים מנוחה. בזמן שאתה מעמיס אוכל כי אתה גדול יותר, שרירי יותר, ושורף יותר, אנחנו צריכות להסתפק במועט ולהתפלא איך המועט הזה נדבק לנו לירכיים ולא מוכן לעזוב. השומן נספג בתאים שלנו בכל הכח ובמקביל הוא נוזל ממך כאילו שאתה עשוי טפלון. ותוך כדי שאנחנו מנהלות את המאבק המנטלי והפיזי הזה כדי לעמוד בסטנדרטים לא הגיוניים בעליל (36 זה לא מידה וצלוליטיס לא ייעלם), אנחנו מקבלות לפרצוף תמונות של גל גדות, רותם סלע ושירי מימון אחרי לידה. אז כדי להחזיר אותך למציאות – אנחנו יותר בכיוון של קרן פלס, מינוס החיוך (למרות שגם אני הייתי מחייכת אם נועם טור היה מחכה לי בבית). אם במקרה התחת שלה מוצק, הירכיים פרופורציונליות לגוף והבטן שטוחה אז תדע שאו שמדובר בעבודה קשה של דם יזע ודמעות או שאתה חולם. אבל בכל מקרה – תעריך.
יד חופשית
אתה יכול לעשות מה שבא לך מבלי לפגוע בשם הטוב שלך. מבחינתך להיות גבר זה בעצם תירוץ. זה תירוץ לא לדעת לנקות, תירוץ לא להכין אוכל, תירוץ לכמה שתית אתמול בלילה ולמה שקרה כתוצאה מכך, מצטערת (בקושי) על הסטיגמה אבל לרוב זה פשוט ככה. אתה מעדיף לפרק את האייפון ולהרכיב אותו 5 פעמים מאשר לשטוף כלים ולעשות משהו מועיל באמת. בקיצור אין לך סטנדרטים אמיתיים שאתה חייב לעמוד בהם. סך הכל ביקשו ממך לסיים תיכון (יאיר לפיד אפילו את זה לא עשה ותראה לאן הוא הגיע). אנחנו, לעומת זאת, תמיד צריכות לדאוג לשם שלנו ולהיות קלאסיות. אנחנו חייבות תואר (או שניים), קריירה מצליחה, להתחתן מוקדם וחלילה לא לשכב עם יותר מדי גברים (כלומר אחד גג). אפילו כשאתה מחמיא לחבר אחר שלך אתה אומר לו "איזה גבר!" כאילו שזו מלה נרדפת למגניב או מצליח. אתה יכול לעשות מה שבא לך, את מי שבא לך, מתי שבא לך, כמה שבא לך ואף אחד לא ישפוט, רק יפרגן. אם היא תעשה מה שבא לה, את מי שבא לה, מתי שבא לה וכמה שבא לה היא סתם שרמוטה עם תסביכי אבא שרוצה תשומת לב.
שלושת הדברים היחידים שיש לנו שאתה יכול לקנא בהם ושאנחנו לוקחות כמובן מאליו הם שירות צבאי קצר יותר, היכולת לעבור טסט בעזרת מחשוף והעובדה שאין שום איבר שמסגיר אותנו כשהמצב רוח המיני עולה. אבל איכשהו, לא נראה לי שזה משתווה לכל מה שכתבתי. והאמת? יש לי עוד, אבל נראה לי שעצבנתי מספיק.