בזמן שחברים שלי בארץ מרוקנים בקבוקי ערק ומאבדים את ההכרה בין שדיה של נערה מזדמנת, אני מתחיל את היום. הקפטן נוחת על הסיפון החורק ומעיר אותי עם טרטור המנוע. השעה ארבע לפנות בוקר. השמש לא הספיקה לשקוע וכבר היא זורחת שוב, הספינה "אפולו" יוצאת לעוד שש עשרה שעות של דיג סלמון אינטנסיבי בצפון האוקיאנוס הפסיפי.
הבוקר
במבט אחד, בלי לסובב את הראש: להקת ליווינתים גדולי זנב מסיימת ערב שירה בקפיצות אקרובטיות ושולחת רסיסי מים מול השמש; נשרים חגים מעל החבורה בתקווה ליהנות מהשאריות; פסגות מושלגות, יערות צפופים והרבה כחול עז של ים קפוא. קשה להישאר אדיש למראה הזה, גם אם הוא מתרחש מול עיניך כל יום. טבע עצום ממדים ועוצר נשימה ממחיש את אפסיות קיומך, אתה עומד בנקודה אחת בלי המשענת המוכרת של הציביליזציה. בלי טלוויזיה, בלי מוזיקה, בלי נפש אחת לחלוק איתה שיחה. אתה לבד.
הבוס
אני מותח זוג כפפות סדוקות ומוריד את הקרסים למים, הקפטן נמצא בתא סגור ומחומם מאזין לרשת הקשר ולסונר. היום שלו מורכב מבהייה בקו האופק (אגב בבואתו המזדקנת), האזנה לסיפורי דייגים שחוקים וציפצופים לא אחידים.
קפטן פרד הוא היפי מזדקן שנמלט מאמריקה בזמן מלחמת ויאטנם. הוא השתכן עם החבורה שלו על אי בודד בדרום אלסקה, הם צדו איילים בחורף וסלמון בקיץ, גידלו מריחואנה והתרוצצו עירומים בין שיחי פטל ואוכמניות. החיים שלהם מאז ועד היום לא השתנו בהרבה. אני מנסה להסביר לפרד קצת על ישראל והמורכבות האתנית-תרבותית-הסטורית ומאבד אותו אחרי פחות מדקה; הוא מעדיף לתקוע גרעפס ולצחקק כמו ילדה קטנה, לשלוח אותי לקור ולכל הרוחות - שמקפיצות עכשיו את הסירה חמישה מטרים באוויר.
השיגרה
בזמן שקו קרסים אחד יורד למים השני עולה. בזה אחר זה מופיעים דגי סלמון שמנמנים ששוקלים בערך חמישה עשר קילו. הקרס תפוס להם בלחי וכל תנועה חדה עלולה לתלוש אותו מהמקום. כל דג הוא מלחמה: למשוך אותו בעדינות לירכתיים, להרים את ראשו בזהירות מעל המים ואז להכות בו בעצמה באלה קהה. המכה מהממת אותו בדיוק לשנייה וזה הזמן להניף אותו לסיפון. כל התהליך לוקח בערך חצי דקה, קו קרסים שלם, בערך חמש דקות.
בימים הראשונים קשה לעכל את העובדה שמדובר בקטל חסר תקדים עבורך. בלתי אפשרי להפריד בין השירות הצבאי או ההסטוריה של העם היהודי לבין עבודת החיסול השיטטית שאתה הופך להיות מיומן בה. לא יעזרו כל השירים של כוורת או הגבעתרון שתזמזם מתחת לזקן המתהווה שלך, אחרי מספיק זמן עם דם על הידיים מתרגלים והזעזוע הופך לשגרה. גם היום חיסלתי מאתיים דגים.
החופש
נקודות האור של הדייג המחוספס הלומד את ההבדלים בין אכזריות להישרדות גלומות בימים בהם חל נס: הסירה חייבת לעגון ולעבור טיפול טכני. אני זכיתי לשלושה ימים כאלה בתקופה של כמעט ארבעה חודשים.
ביום הראשון יצאתי למסע ציד במעבה היער עם דייג צעיר שהחליט באקט אנטי קפיטלסטי להפסיק לרכוש בשר - את הבשר שלו הוא יתפוס בעצמו, עם כל הקושי הנפשי והפיזי שכרוך בכך. מצויד ברובה רחב קנה וזוג ברכיים משקשקות התלוותי למסע בתור משקיף דובים חומים - כאלה שכדורי הרובה לא מונעים מהם להסתער ולקרוע לגזרים ישראלים רפי שכל שהעדיפו בילוי ביער על פני גיחה לבית הבושת בעיירת הנמל הסמוכה.
דובים אמנם לא התיישבו בין הכוונות אבל הם היו מספיק קרובים בשביל להתחיל לרוץ. רעשים של עץ מתפצלח ושאגות מעומק היער הניסו אותנו לכיוון של איל צעיר, והטיול הקטן הסתיים בבכי שקט וקורע לב אחרי לחיצה על ההדק. האמריקאי התעקש לגרור לבדו את האיל חמישה קילומטרים עד למחסן בו הוא פשט את עורו. אחרי הקפטן הוספתי עוד שם לרשימת האנשים שהשתבשה עליהם דעתם. את היום החופשי הבא החלטתי לעשות בלעדיו.
ביום החופש השני לבשתי חליפת צלילה ודאגתי לשתות הרבה, קפצתי מסירת מירוץ למים הקפואים ומיד רוקנתי ליטר וחצי חמימים לתוך החליפה. זוג מגלשי עץ ישנים נזרקו לעברי וגם כבל מאולתר עם חתיכת עץ בקצהו. בחור שיכור בשם טייגה עם רסטות בלונדיות שהסתירו לו את הדרך צעק לי משפט עם הרבה פאק ופתח את המצערת. המשוגע הזה הוציא אותי לסיבוב סקי מים מטורף בלהקת אריות-ים מיוחמים עם ניבים סדוקים ממלחמות אגו גבריות. הגאון הזה אפילו לא הסתכל אחורה כדי לראות אם אני עדין משפריץ מים או מתהפך בבטן של איזה לוויתן. הוא בסוף עצר כי נגמרה לו הבירה.
ביום החופש השלישי מצאתי חבורת דייגים שיכורים, שהגיעו לאלסקה בנסיבות אחרות - מדובר בכנופייה של אסירים שהמילה שיקום לא נמצאת בלקסיקון שלהם. היות והם חיים את האגדה האורבנית של כסף קל באלסקה השיחה שלהם נסובה סביב אגדות אחרות. במשך לילה שלם שמעתי עדויות מסמרות שיער על מפלצות מעמקים עם זרועות ענק שקטפו טיפוסים מטונפים במיוחד מתוך העמדות שלהם.
הדייגים הקשוחים באמת לא מסתפקים בציד של סלמון, בשבילם זה משחק ילדים. האגדות שלהם מספרות על מסעות חורף בספינות ענק ללא מעקה, בין גלים רבי קומות בים ברינג הצפוני. העבודה שלהם פשוטה: קיבוע פיתיונות במלכודות סרטנים במשקל שני טון שרוקדים על הסיפון וצוללים למצולות בלי יכולת לעצור במקרה ואחד מהם נשאר בפנים. הם גומרים כל סיפור ב"הוא היה בן זונה מכוער", יורקים ושותים עוד רום עם קולה. השוטגן לא זז להם מהיד. אחד מהם אוהב לשחרר את העוגן ביום ראשון עם שתי יריות על החבל. בסך הכל טיפוסים חביבים, יש להם הרבה כבוד לישראל.
החזרה הביתה
אפשר לשחק את המשחק הידוע בו קוראים שוב את הכתבה ומחליפים את המילה אלסקה בתל-אביב, אז מתגלה משל מתחכם על המציאות האבסורדית של החיים במזרח התיכון. כי תכל'ס לא משנה אם אתה היפי, אסיר משוחרר או אוטיסט בן 60 שנוהג בסירת דיג רעועה, בשורה התחתונה אין הרבה הבדל בין הטיפוסים באלסקה לאלה שבחרו להישאר בארץ. גם פה יש גן חיות בלי גדרות ועדר של פראי אדם ללא רסן. בארץ הם פשוט רגישים יותר ויודעים להעריך את מה שיש: הכנרת, החרמון, הסחנה, סלמון קפוא בסופר וקובה טרי בסיר. כולם מתגעגעים לאמא אבל מתחמקים מארוחות שישי. אצלנו זה כמו אלסקה רק בקטן, סולידי. הטירוף פשוט מתחלק על יותר אנשים.
