א. החברים שלי האלה, פתאום יש להם זמן אליי. קפה בבוקר, חומוס בצהריים, דרינק בערב - הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל, בחיי. אני, שימיי היו עוברים עליי בבדידות מהורהרת בדלת אמותיי, שהייתי מעביר שבועות בלי לדבר עם נפש חיה בין השעות שמונה לארבע, מוצא פתאום את עצמי נאלץ לסנן שיחות ולפתוח טבלאות באקסל רק בשביל לעקוב אחרי חלוקה הוגנת של תשומת הלב בין כל החברים האלה, ששנים לא ראו אותי ממטר ושפתאום יש להם זמן אליי.
כן, כך הפך אותי המיתון למקובל בחברה. מי אמר שאין צדדים חיוביים להאטה? זה בהחלט היה יכול להיות מקום טוב להכניס בו משחק מילים על עליית המניות שלי וכיוצא בזה, אבל נדמה שאין שחוק ומאוס מהומור כלכלי.
ב. החברים שלי הם רובם מה שנקרא "עצמאיים", כלומר תלויים לחלוטין ובאופן בלתי מעורער בכל גחמה, תנודה ותזוזה של הכלכלה. פרפר אמריקאי מכה בכנפיו אי-שם באומהה או בבייג'ין, והם מרגישים את זה פה, בשדרות רוטשילד; או-הו, כמה שהם מרגישים את זה פה.
אין להם עבודה, בקיצור. יש להם ילדים וחובות ועסק ומשכנתא, ולחלקם יש עובדים שצריך לשלם להם ומלאים שצריך לדאוג להם ושולחנות שעליהם צריך לשים אוכל ומכוניות שצריך לשים בהן דלק, אבל עבודה? עבודה אין. עצמאים? אני חושב שבודדים הייתה יכולה להיות הגדרה טובה יותר לגביהם. מלחמת העצמאות שלהם היא כבר מזמן מלחמת התשה.
חלקם אמנים, אבל מי קונה אמנות היום. חלקם עובדים בתעשיית הטלוויזיה, אבל מי מצלם משהו היום. רבים מהם עובדים עם הידיים, עבור חלקם זו תמיד הייתה העונה הבוערת של השנה. בכל זאת, לפני פסח וכולם משפצים, מחדשים, צובעים, קונים, מתכוננים. השנה כלום. השנה הם מתקשרים אליי: קפה בבוקר, חומוס בצהריים, דרינק בערב.
המומחים אומרים שייקח עוד זמן לצאת מהמיתון. חלקם אומרים שנה, חלקם אומרים קצת יותר, אולי שנה וחצי, אולי שנתיים. מבחינת ההיסטוריה זה אולי לא הרבה זמן, אבל מבחינת החברים שלי, או לפחות רובם המוחלט, זה בהחלט נראה כמו המון זמן, ולא ברור להם איך יצליחו לעבור את התקופה הזו, מאיפה יביאו את הכסף. בינתיים הם מתמודדים, אבל כמה זמן הם עוד יוכלו לעשות את זה? אז אחד פיטר עובד, שני קיצץ בהוצאות, שלישי לוקח כל עבודה, גם בכלום כסף, העיקר להמשיך להתגלגל, רביעי משקיע בשיווק, חמישי מחפש קונה, ושישי יושב בעסק ומשחק ספיידר סוליטר, מנסה להיראות עסוק אם ייכנס פתאום איזה לקוח בטעות. מי שיכול עובד בשחור, כולם אוכלים את החסכונות, כולם לא מאמינים לאף אחד.
הטייקונים? אין מה לדאוג להם, לאלה כבר תכין המדינה איזו רשת הצלה, איזה מצנח מוזהב, ערבויות, פינוקים. אבל לחברים שלי העצמאים אף אחד לא דואג. החורים ברשת ההצלה גדולים מדי בשבילם. אין להם שומנים לקצץ, גם ככה הם חיו מהיד לפה, פחות או יותר.
מעמד שלם של אנשים הולך ונשחק, הולך ונמחק. הם לא מה שקוראים מעמד הביניים, החברים שלי, אין להם מספיק כסף בשביל זה, הם מעמד טרום-ביניים. לפי התכנון שלהם הם היו אמורים לעבור למעמד הביניים בתוך שלוש עד חמש שנים, אחרי שהעסק יתבסס, אבל בינתיים העסק מתבוסס, והחלום על מעמד הביניים נגוז והולך.
ג. על אף שהעסקים הקטנים והעצמאיים נוטים, באופן מסורתי, להידחק אל מחוץ למדורי הכלכלה - הרי הכלכלה תמיד הייתה סיפורם של הטייקונים - נדמה שהעיתונות הכלכלית נזכרה בהם פתאום. פתאום אפשר לקרוא פרויקטים מהסוג של "להסתכל למיתון בעיניים", "המיתון ואני" או "המיתון מגובה הרחוב". הסיפורים תמיד חוזרים על עצמם פחות או יותר, אתם בטח כבר מכירים את הז'אנר, אולי אפילו מצאתם באחד מהפרויקטים האלה חבר או בן משפחה. אולי גם אליכם מתקשרים החברים שלכם: קפה, חומוס, דרינק.
ד. הסבב הנוכחי של קפה-חומוס-דרינק מזכיר לי נשכחות. לפני כמה שנים, לא כל-כך הרבה, עבר עליי בדיוק אותו הסבב, ופחות או יותר עם אותם אנשים, אלא שאז הוא היה סבב שונה לחלוטין. ימים יפים היו אלה, החברים שלי שיחקו קצת בבורסה והרוויחו בסדר. אף אחד לא קנה יאכטה, אבל לכולם תמיד היה זמן בשבילי, שכיר אומלל שמעודו לא שיחק בשוק ההון (לא שזה עזר לו משהו), ואף פעם לא ידע את טעמו הנהדר והממכר של הכסף הקל. ימים יפים ולבנים של גאות היו אלה, תמיד היה זמן לאיזה סיבוב קפה, או חומוס, או דרינק. אז גם היה להם כסף להזמין לסיבוב. אז גם החומוס יכול היה להפוך לסושי בקלי קלות. היו אלה ימים של "מה בא לי", היום אלה ימים של "מה אני יכול להרשות לעצמי".
החומוס אותו חומוס והקפה אותו קפה, אבל השינוי - איזה שינוי. אז היינו מדברים על תעודות סל, על הצמיחה בסין, על מניות הטכנולוגיה, על נדל"ן במזרח אירופה. באוויר עמדה תדיר תחושה של כסף נעשה; נעשה מכלום, אבל נעשה. זה היה קצת כמו להיות במופע קסמים, תחושה די משכרת. אני זוכר אותם יושבים, כל אחד עם המוסף הכלכלי שלו, משווים אחוזים ומתכננים את האסטרטגיה למחר. הם היו קצת כמו ילדים שהתפלחו לבריכה של הגדולים. אז הם השפריצו ועשו חיים, לא היה להם מושג שתיכף הם הולכים לטבוע, ואם לא לטבוע אז לפחות להישטף טוב-טוב מכל השטויות האלה של כסף קל שגדל על עצים שעוד לא ניטעו.
זה לא שאני שמח לאידו של מישהו, אין דבר רחוק יותר מהאמת. אני מעדיף את החברים שלי עשירים ומצליחים.
ה. ובכל זאת, אם יורשה לי, ולמרות הלחץ, הדיכאון, חוסר הבהירות וחוסר האמונה ביכולתה של המערכת לפתור את בעיותיה, או לפחות להושיט יד עוזרת לאלה שאינם טייקונים, הרי שאני מעדיף את התקופה הזו על התקופה ההיא.
אבהיר: אין שום דבר סקסי בעוני, ואין שום דבר זוהר במצוקה כלכלית. התחושה שלא ברור מה יהיה מחר, או בעוד חודש, שלא לדבר על עתיד מופשט כמו בעוד שנה מהיום, לא עושה טוב לעור הפנים של אף אחד. לחיות בצמצום זה לא איזה גליק מי יודע מה. החוכמה הנצחית כבר לימדה אותנו שעדיף להיות צעיר, בריא ועשיר מאשר זקן, חולה ועני, ואני האחרון שיכול לסתור את זה.
ולמרות כל זה, אני עדיין מעדיף את התקופה הזו. יש בה משהו יותר, איך לומר את זה, אמיתי. דווקא בתקופות הגאות הכלכלית, שהתאפיינו לכאורה בעתיד ורוד ובטוח של עליות נצחיות ושל תשואות מקסימות, היה משהו מעושה, לא טבעי. הייתה שמחה באוויר, אבל היה בה משהו לא אותנטי. מין טעם לוואי לא מודע של 'אכול ושתה כי מחר נמות'. לאורך כל התקופה הזו תמיד הייתה לי תחושה שלא יכולתי לבטא במילים; זה היה נראה כאילו כולנו קהל בתוכנית טלוויזיה ומישהו מניף מולנו שלט: "עכשיו לצחוק בהנאה כל הדרך אל הבנק'. זה נראה כאילו כולם רק עושים את עצמם נהנים.
דווקא עכשיו, כשאין הרבה עבודה, יש תחושה שנהנים יותר ממה שיש. זה אולי לא הרבה, אבל אנחנו לא צריכים הרבה; קפה בבוקר, חומוס בצהריים, דרינק בערב וחברים טובים.**
