ישבתי על הבר של הטיטאניק ושתיתי קובה ליברה. הטיטאניק הוא מקום קטן בחוף של פוארטו לופז שעל חוף האוקיינוס השקט, אחד משורה של עשרות ברים על החוף. שום קרחון לא עמד להתנגש בנו. זה היה יום טוב, המפרץ זהר בשמש נעימה ולהקה גדולה של שקנאים התעופפה וצללה, צללה והתעופפה לא רחוק מקו החוף, חוגגת, כי בפוארטו לופז, שלא כמו בכפרי דייגים אחרים שביקרנו בהם, עדיין יש דגים. הרמקולים של הטיטאניק, גדולים וחזקים בהרבה מהמקרר שלה, הזיזו את האוויר בקצב הקו-מ-ב-י-ה וקובה ליברה רדף קובה ליברה, אבל בהילוך אטי. קובה ליברה בקצב אטי אבל יציב לאורך כמה שעות - זה מה שהרופא רשם לי. רום, קולה, לימון, קרח, אלה היו ההוראות המדויקות.
מפה לשם התחלתי לדבר עם בוריס (לא מעט אקוודוריאנים נושאים שמות רוסיים), אמן קעקועים זמניים, בחור קצת בודד. בגלל כל הקובה ליברה, ובגלל שרציתי לעשות רושם על זוג הולנדיות, ובגלל שזה עלה שני דולרים, ביקשתי שיצייר לי צ'ה גווארה על החלק הפנימי של אמת יד ימין, כדרך הימאים. וכך גם היה, אלא שמאחר שגם בוריס שתה משהו, ומאחר שהשמש שקעה לה פתאום וישבנו בחושך, התוצאה היא צ'ה מכוער משהו; עיניים לא באותו גובה, לא באותו גודל, פוזל, אף עקום. מרחוק, בואו ניתן קרדיט לבוריס, זה אולי נראה כמו צ'ה, אבל מה זה עוזר לי, שהרי כמה כבר יכול בנאדם להתרחק מאמת יד ימין שלו?
למה צ'ה? גם בגלל הקובה ליברה וגם כי הוא נוכח פה בכל מקום; דיוקנו תלוי במסעדות, מתנוסס על חולצות, מודבק לפגושי משאיות. צ'ה חי, ממשיך לסמל את הרוח החופשית, את המרד התמידי, את האמונה, את המהפכה. למה על הצד הפנימי של אמת היד כדרך הימאים? אולי כי את החצי הראשון של היום ביליתי בים. יצאנו בסירה לצפייה בלווייתנים. פעם בשנה הם נודדים שמונת אלפים קילומטרים, מאנטרקטיקה לאקוודור, לצורכי הזדווגות והולדה. שלושה חודשים הם עושים פה.
זה לא צחוק, לווייתן. למשך זמן ארוך ליווינו זוג, ענק ואדיש, ששחה ממש ליד הסירה, משפריץ סילוני מים, צולל, עולה שוב, מתהפך באוויר והכול בתיאום מושלם, באבחות מפוארות של זנבות אדירים. מדי פעם הצטרף אליהם שלישי, קטן יותר. לא ידעתי את נפשי. איזו חיה, איזו יצירת מופת של הטבע! גם הילדים התרגשו עד מאוד. "לווייתן, בוא!" הם צעקו שוב ושוב מתוך חליפות ההצלה שלהם. לא פלא שהייתי צריך להירגע עם כמה קובה ליברה. יש חוויות שצריך לשמר, ומה משמר יותר מאלכוהול?
הלוויתן פריץ
לפני חמש שנים נסחפה לחוף של פוארטו לופז גופת לווייתן, שזכה לשם "פריץ". פריץ מת מסרטן בגיל 30, כשהוא באורך של יותר מעשרים מטרים ושוקל יותר מ-40 טונות. 40 טונות בשר נרקבים בשמש. תושבי הכפר זוכרים את הסירחון עד היום. האסון התברואתי נמנע בעבודה מאומצת, והשלד של פריץ, שעבר ניקוי ושימור, מוצב היום בקצה הצפוני של הכפר; לסתו גדולה יותר ממכונית.
מרשים הלווייתן המת, אבל החיים מרשימים יותר.
לא שיחררתי את פוארטו לופז
מאוחר יותר בלילה שבנו, ושוב ישבנו על הבר של הטיטאניק, אני וצ'ה הפוזל. המשפחה כבר הלכה לישון ואני עברתי לבירה. ישבתי עם הפנים לרחוב. ראיתי שני גברתנים עוברים במונית מבר לבר, והמרחק מבר לבר על קו החוף של פוארטו לופז לא גדול משני מטרים. בכל מקום הם עוצרים לדקה ומסתודדים עם המוזג. זה נראה כמו פרוטקשן.
חיכיתי שהם יגיעו לטיטאניק לעשות את העסקים האפלים שלהם. התכנון שלי היה פשוט: להתערב, להכות אותם מכות נמרצות, לגרש אותם מהמקום, לשחרר את הכפר מאימת הפשע המאורגן ולהפוך לגיבור. אבל בסוף לא יצא. שני הגברתנים לא עצרו ליד הטיטאניק, המונית המשיכה לנסוע ופוארטו לופז נשארה לכודה בציפורני המאפיה האקוודוריאנית. הם ייאלצו לחכות לבאטמן אחר.
צ'כח מזה, אמרתי לצ'ה הפוזל שהביט בי, אין לי שום כוונה לרוץ אחרי המונית. לא, אמרתי לך, הוספתי, אני לא יכול לפתור את הבעיות של כל העולם, כל הזמן. תראה לאן זה הביא אותך.
צ'ה שתק על אמת ידי הימנית.
מה אתה שותק, אמרתי לו, תגיד משהו.
צ'ה מילא פיו דיו.
אל תגיד לי שנעלבת, הקנטתי.
דממה.
בחור רגיש.
כך הצלתי עץ
מפוארטו לופז חזרנו לבית שלנו בשמורת הטבע על רכס האנדים, שעליה אנחנו שומרים. זה כבר הסוף שלנו פה. למעשה, אם לא קרה דבר מה חריג, נחתתי בנתב"ג בערך כשהעיתון הזה נחת על מפתן דלתכם. נכון לעכשיו, אני משתדל להדחיק את המחשבה הזו, וזה לא קל. אבל ככה זה, לא? כל מה שמתחיל, נגמר. וצריך לקחת את זה כמו גבר.
מהנסיעה הזו אקח עמי כמה דברים; את כוח החיים העצום של היער, למשל. לפני כמה ימים נפל עץ ליד הבית. עץ יפה זה היה, ולכן לא כרתתי אותו במצ'טה או כיסחתי אותו בגרזן וחתכתי ממנו חתיכות קטנות למדורה. במקום זאת הרמתי מהאדמה ענף שבור שבראשו צורת Y והעמדתי אותו מתחת לעץ לתמיכה, כדי שימשיך לעשות צל על השביל. גננות נוף תמיד הייתה תחביב חבוי שלי.
ואז נסענו לפוארטו לופז. כשחזרנו אחרי שבוע, העץ הכרות היה כבר חי ופורח כאילו מעולם לא נפל. הוא הכה שורשים חדשים, שרכים חדשים כבר תלויים ממנו. הענף השבור בצורת Y? גם עליו כבר מטפסים צמחים חדשים, חיות מצאו בו בית. נראה כאילו עמדו שם שניהם מאז ומעולם.
כל דבר כאן הוא ככה. מכל מה שמת נובטים חיים חדשים, ואם לא נובטים הרי שהמת מתאכל, מתעכל על ידי היער, הופך לחומר גלם לצורות חיים אחרות. הכול מת וחי בתנופה אדירה, בלתי פוסקת. היופי, המורכבות, העוצמה של הטבע. זה חיזק את הקשר שלי לשיווה, אל ההרס ההינדי. האל של כל מה שמתכלה. ומה לא מתכלה? כי שני כוחות גדולים יש בעולם, הגרביטציה והזמן, ושניהם מושכים למטה ואל הסוף. והסוף הוא לא התחלה, למעשה הוא גם לא סוף. הוא המשך טבעי, הוא מה שקורה. זה יישאר איתי.
נופש פעיל
למדתי גם משהו על עצמי, משהו שהרגיע אותי. השהייה שלנו פה, כפי שסיפרתי, הייתה מין נופש פעיל. יש פה בית ושלוש בקתות ושטח גדול לשמור עליו, להגן עליו ולטפח אותו.
היה משהו אחד שתמיד הדאיג אותי: שאם אטוס במטוס או אשוט בספינה שיתרסקו ואמצא את עצמי יחד עם עוד הרבה אנשים, נאלצים להסתדר על אי בודד או בלב היער, תמיד חששתי שאהיה מיותר לגמרי. על אי בודד או בלב היער אף אחד לא צריך כותבים או פקידי בנק או שמאי רכב או מעצבים גרפיים או אנליסטים. על אי בודד או בלב היער צריך בנאים, מהנדסים, אנשים שיכולים להביא תועלת אמיתית עם הידיים והראש. תמיד חששתי שאהיה זה שיאכלו אותו ראשון. אולי שני, מיד אחרי שיתעכלו פקידי הבנק.
והנה, לא. אני יכול להסתדר, לתקן דברים, למצוא פתרונות, לעבוד עם הידיים, להדליק אש, לבנות מחסה, לחתור בסירה, להיאבק בטרמיטים ולהכיר צמחים שאפשר לאכול. יש לי דאגה אחת פחות בחיים: מצאתי שאני יכול להיות חבר תורם ובעל ערך בחברה דמיונית שאין לה שום סיכוי להתקיים. הרי מי באמת מתרסק היום על אי בודד בלי עשרות צוותי צילום ושירותי קייטרינג?
זה כנראה סוד קסמו של הנופש הפעיל.
זהו זה
אז זהו. אם לא קרה שום דבר חריג והמטוס שלנו התרסק על אי בודד ואני עכשיו חבר תורם בחברה דמיונית, הרי שאני כבר בבית, חוזר לשגרה, מתרגל מחדש למדרכות, מחליף את הירוק באפור ואת הגשם בקיץ לח ודביק. אני מבטיח לחסוך מכם את תוגת האיש החוזר, הרי אין הרבה דברים מעיקים מזה.
אני משפיל מבט אל אמת ידי הימנית. צ'ה הפוזל עדיין שם, אבל כבר מתחיל לדהות. אל תדאג קומנדנטה, אני אומר לו, יש לנו בערך שבועיים עד שתיעלם לגמרי, עד אז תישיר מבט פוזל אל העתיד - אסטה לה ויקטוריה סיימפרה! תמיד, עד לניצחון.
הרהור
שני כוחות גדולים יש בעולם, הגרביטציה והזמן, ושניהם מושכים למטה ואל הסוף. והסוף, למעשה הוא גם לא סוף
לא מנווט משהו? קנה GPS. ומה עם מחשב נייד? לך לקנות.
עוד בערוץ הגברים:
היינו צמאים אז החלטנו להכין בירה. והצלחנו! הנה, הכול מתועד.
רכיבת מבחן: הקווסאקי 1400GTR. זה הרבה מאוד אופנוע, האופנוע, הזה
היא רוצה אותך או רק את הגוף שלך? הבנות של ערוץ הגברים יסבירו לך
ואי אפשר בלי: תחרות הישראלית הסקסית. המועמדת התשיעית: גל גדות
