א. פה בהרי האנדים חורף קר וגשום
אז אחרי כמה ימים רצופים של מבול ורוח החלטנו לארוז את עצמנו ולשנות אווירה ומזג אוויר.
הידעתם כי אקוודור, כמה שהיא קטנה (הקטנה ביותר בדרום אמריקה), יש בה ארבע מערכות אקלים שונות לחלוטין? ישנם הרי האנדים, או הס*י*ירה, שעל מורדותיה אנחנו נמצאים. ישנו החוף, או הקוסטה, ובמזרח המדינה ישנה האו*ריינט*ה. לשם נסענו הפעם. האוריינטה - הלב הולם רק למשמע המילה. שם יש יערות גשם אמיתיים, לא יער עננים כמו אצלנו. שם חם, שם השמש זורחת (לא בתוך יערות הגשם, כמובן, אחרת הם לא היו יערות גשם), שם מתחיל להיקוות אגן האמזונס. הידעתם כי זה המקום עם המגוון הביולוגי הגדול ביותר בעולם? קראתי שעל ענף אחד ביערות הגשם של אקוודור יש יותר סוגי נמלים מבכל האיים הבריטיים.
המערכת הרביעית היא איי הגלפגוס, אבל אליהם לא אגיע הפעם. זה פספוס, אבל כזה שאני חי איתו בשלום. אם כבר לפספס משהו, אז לפחות שיהיה זה פספוס ברמה גלפגוסלית. אני אומר: תנו לפספס רק את הדברים שאסור לפספס. הרי הפספוס הגדול מכולם הוא לעבור חיים שלמים ולהסתפק בלפספס דברים פחותים בהרבה.
האוריינטה. התרגשתי לקראת הנסיעה כמו ילד. תמיד חלמתי לראות את האמזונס, והנה אני מתקרב עוד קצת; אני באגן האמזונס. אם אלוהים הוא הטבע כמו שטען שפינוזה, אני אומר לעצמי, הרי שאני קצת כמו משה רבנו. גם הוא ראה לאלוהים רק את האגן. כי אם אלוהים הוא הטבע כמו שטען שפינוזה, הרי שהאמזונס הוא הלב של האלוהים.
ומי שהורס את הלב הזה הם בני האדם.
ב. הדרך לאוריינטה הייתה מהיפות.
עם הירידה מהאנדים הנהרות מתחברים, ומתרחבים והולכים, ואתה יכול להרגיש גם אצלם את ההתרגשות. גם המים רוצים לאמזונס. ככל שהם מתקרבים הם נעשים רציניים יותר. כבר לא שוצפים כמו ילדים. עכשיו הם פשוט נעים קדימה בכוח, מניעים כמויות עצומות של מים, ולא עוצרים בשביל שום דבר. האוטובוס האט ליד גשר שהופל: המים פיצחו את עמודי הבטון המזוין העבים כאילו היו קיסמי שיניים.
הצמחייה משתנה ככל שיורדים, כל-כך הרבה גוונים של ירוק, השמש שוב זורחת, השמיים כחולים, הלחות עולה. נסענו ונסענו בדרך ולא שבענו ממנה.
בדרך נתקענו באיזה צומת באמצע שומקום. ניגש בנאדם, התחלנו לדבר. מאיפה אתם? מישראל. פתאום הוא מתחיל לשיר: אל המעיין, אל המעיין, בא גדי, בא גדי קטן, שובר את השיניים על "ללבן בן בתואל". המעמדים האלה תמיד קצת מביכים אותי. ואז הוא פצח ב"גולני, גולני שלי". בכל מקרה, הוא היה מאוד נחמד, לקח את הילדים לסיבוב, קנה להם סוכרייה על מקל, צ'ופ**ט*ה, ושינה את חייהם לנצח. הו, לחיי הפעמים הראשונות!
עצרנו לישון בעיירה מיסאוואלי (misahaualli), היושבת על מפגש בין שני נהרות גדולים, ריו נאפו וריו מיסאוואלי. בכיכר שיחקו קופים. אני לא מת על קופים. הם תמיד מנסים לחטוף ממך משהו. קופים ואווזים הם חיות שמאיימות עליי, אף שבהשוואה לאחיהם ההודים והאפריקאים, הקופים הלטיניים מציקים פחות. בכל מקרה, לשמחתי נחתה פתאום בכיכר להקת נשרים שחורים וגירשה את הקופים. נשרים אני אוהב.
בבוקר נסענו עוד שעה לאורך הריו נאפו, בדרך לא סלולה, ואז עוד שעה וחצי של הנאה עילאית ורוגע שלא ייאמן בסירת קאנו ממונעת אל הלודג'. הלכנו עם הזרם המכונה "תיירות אחראית". המקום שבו שהינו שייך לארגון שרוכש שטחים גדולים של יערות גשם לשימור, עוזר לתושבים המקומיים, ומפעיל מקלט לחיות. עוד נגיע למקלט הזה.
בגלל הילדים לא העמקנו חדור אל תוך הג'ונגל, ועל כך הצטערתי מאוד, אבל מה לעשות, ככה זה עם ילדים: אתה צריך לוותר על הדברים שאתה הכי רוצה מבלי לצפות לדבר בתמורה. ואכן, דבר מהם בתמורה לא קיבלנו. למעשה, כשהגענו נשך הלל את הפטמות משני הבקבוקים והשאיר אותנו עם שני תינוקות באמצע יערות הגשם של אקוודור בלי הבקבוקים שלהם. יש צורות טובות יותר לעבור את הלילה, בואו נגיד את זה ככה.
אבל אנחנו ביער גשם באגן האמזונס ושום דבר לא יכול היה לקלקל לנו את המצברוח, פשוט שום דבר.
ג. יער כרות זה מראה עצוב
הדבר היחיד שדווקא כן יכול היה לקלקל לנו את המצברוח, וקלקל, היה לראות את היקף כריתת היערות באקוודור, הקצב הגבוה ביותר בדרום אמריקה (ביחס לגודל). זה גם בגלל העצים עצמם, כסחורה, ובעיקר בגלל הנפט שיש מתחת, ונפט זה הכי חשוב. חשוב יותר מעצים, חשוב יותר מהעתיד של כדור הארץ, מהבריאות של ילידי האמזונס ותושביו ומבריאותם של תושבי כל העולם.
הכלכלה של אקוודור תלויה לחלוטין בנפט, אבל המומחים אומרים שלא נשאר להם עוד הרבה שם בבטן האדמה, משהו כמו ארבע שנים, וזהו. זה, והתנודתיות במחירי הנפט, גרמו להם רק להגביר את הקצב של הבירוא והקדיחה והזיהום. עוד מעט הם יישארו בלי נפט ובלי יער, ואז מה יהיה על אקוודור הקטנה (אם לצטט את קורט וונגוט הגדול, שמ"גלפגוס" שלו התמוגגתי כאן כהוגן)? לולא הלחץ הבינלאומי לטובת שימור, והמאבקים של התושבים הילידיים בענקיות הנפט, לא היה נשאר פה עץ אחד.
זה מראה עצוב. כשאתה מטייל בתוך יער הגשם ונעמד מתחת לאחד העצים האלה שעושים את יער הגשם למה שהוא - עץ עצום, יותר משלושים מטרים גובה, בן כ-160 שנה - אתה מתחיל לתפוס את הטרגדיה. אתה מביט על השורשים העצומים, שקומתם כקומת אדם מבוגר, על הצמרת הגבוהה החוסמת את השמש, על המגוון של שרכים, פטריות, פרחים וצמחים אחרים שדרים עליו, שלא לדבר על החיות שמצאו בו בית, ומתמלא תחושה עמוקה של הוד. אילו העץ הזה היה חי, הוא היה לווייתן.
250 דולרים, זה מחיר עץ כזה בשוק. זה אולי לא נראה לנו הרבה, אבל לאקוודוריאני הממוצע זה בהחלט קוסם. מחירו הכולל של העץ, אחרי שהוא הופך למוצרים ונמכר, מאמיר כמובן להרבה מאוד אלפי דולרים, אבל האקוודוריאני הממוצע לא רואה מהם סנט. ככה זה עובד. ככה זה עבד תמיד.
ד. הו, יער גשם!
אין דבר מושלם ויפה מיער גשם, תצוגת התכלית האולטימטיבית של הדבר שקוראים לו חיים; מורכבות בלתי נתפשת שרק נוצרת ונוצרת ולא עוצרת. הכול קשור זה בזה, סבוך ללא תקנה, גדל, משתנה, קמל ומת ונוצר מחדש. הכול פועם, הכול מתהווה אל מול עיניך ממש. חוויה רוחנית.
ה. לנגד כלוב תוכים
חוויה קצת פחות רוחנית ציפתה לי במקלט לחיות, שאותו מקיים הארגון המפעיל את הלודג' שבו שהינו. בכלוב גדול ונוח שוהים כמה עשרות תוכים שניצודו באופן לא חוקי, רובם לצורכי ביות ואילוף, שנתפסו ושהוחרמו.
אתה מתקרב לכלוב הזה ופתאום כל התוכים, שלמדו לדבר בכלאם, מתחילים לצרוח: חלק צועק "שלום, שלום!" בכמה שפות, הרבה קוראים בשמות בעליהם, חלק נובחים כמו כלבים, חלק בוכים כתינוקות, פה ושם אפשר לקלוט תוכי מקלל. זה שזה סוריאליסטי לא עושה את זה לפחות מדכדך.
ו. הנמלה והבעיה היהודית
בסיור במקלט לחיות הסתובבה אליי המדריכה בפתאומיות וצעקה: עצור! מרוב בהלה כמעט נפלתי, עם הילדה במנשא הגב, לכלוב של האנקונדה שעוד לא אכלה צהריים. התברר שאת השביל חצתה שיירה של נמלים חותכות-עלים ואני, אבוי, כמעט שהפרעתי להן.
כאילו, הבנתי שאת מאוד אוהבת חיות ונחושה להציל את יערות הגשם וכל זה, אבל בחיאת רבאק - נמלים! אלה, עד כמה שאני מתרשם, לא נמצאות בסכנת הכחדה מיידית, אז על מי את עושה עוואנטות?
אחר כך היא שאלה מאיפה אנחנו, וכשאמרנו, התחילה להסביר כמה היא אוהבת יהודים, שהם חרוצים ומעשיים ומשתלבים בכל מקום, שיש להם אופי. הכול ברור עכשיו, אמרתי לעצמי: אנטישמית. מעדיפה חיים של נמלה על חיים של יהודי.
מהר אמרתי בלב שמע ישראל, אל מלא רחמים, כל נדרי, ברכת המזון ואשר יצר, ואכן - אלוהים עשה נס: תנין ענק עלה פתאום מהבריכה ובלע את הנאצית, ואילו אנו נמלטנו משם בעור שינינו ממש, דורכים במנוסתנו על שיירה של נמלים חותכות-עלים.
אחרי הכול, מה ליהודי בג'ונגל?
הרהור
מהר אמרתי בלב שמע ישראל, אל מלא רחמים, כל נדרי, ברכת המזון ואשר יצר, ואכן - אלוהים עשה נס
קונה מחשב חדש? עצור! תקרא את זה קודם. עכשיו תמשיך.
עוד בערוץ הגברים:
אתה גבר או אישה? אם אתה לא סגור על זה, כנס לפה.
ואם אתה גבר: בוא תצביע לתחרות הישראלית הסקסית. המועמדת השביעית: מלי לוי.
לסיום: לך קנה לך משקפי שמש. מצאנו כמה שנראים מצוין ולא יגמרו לך את המשכורת.
