א. כבר חודש שאנחנו פה, שומרים על שמורת טבע בג'ונגל, שהוא בעצם יער עננים, על רכס האנדים באקוודור. הזמן עובר מהר ולאט, כמו שיודע כל מי שיצא פעם לחופשה; הדקות זוחלות, השעות משתרכות להן בנחת, הימים עוברים ברגוע, השבועות רצים אלוהים יודע לאן, והחודש טס לשום מקום כמו קונקורד על אסיד. יש אחר-צהריימים שנמשכים לנצח, ואותם אני הכי אוהב. למזלי יש לי אחד כזה בכל יום, ככה שאין הרבה על מה להתלונן.
מה שכן, עברו קצת יותר משבועיים מאז ששוחחתי עם מישהו, חוץ מהמשפחה הגרעינית. פה ושם אני נאלץ לתקשר עם אנשים, אבל הספרדית שלי, העלובה עד למאוד, דואגת לכך שאין שום סיכוי לשיחה אמיתית. אני יכול לשאול מה זה וכמה זה עולה ומה נשמע ואיך להגיע ואם האוטובוס עוצר בריו ורדה (הכפר הקרוב אלינו) ואיפה אפשר לקנות דגים. אני יכול לומר כמה יפה פה, אני יכול להזמין עוד בירה - בזה אני ממש טוב - אני יכול להגיד כן, זה תאומים, בן ובת, שנה ושמונה חודשים, אבל זהו פחות או יותר. אני יכול להבין בערך מה אומרים לי, ויש לי מילון וכל יום אני מוסיף עוד מילים לאוצר. יכול להסתדר, אבל לתקשר זה לא לשוחח.
כשאתה לא יודע את השפה אנשים נוטים להניח, ולו ברמה הלא מודעת, שאתה קצת טמבל. כשאני אומר שאני לא מבין הם חוזרים על המשפט, רק יותר לאט ויותר בקול, כאילו שזה עוזר, ומלווים אותו בתנועות ידיים מוגזמות. בכלל, תקשורת בתנועות ידיים היא דבר המוערך יתר על המידה. נסו להיכנס לחנות לחומרי בניין ולבקש בעזרת תנועות ידיים חמישה מטרים חוט לחרמש מכני או חומר קוטל עשבים. אפילו חנוך רוזן היה יוצא מדעתו. לעשות בפנטומימה כאילו שאתה מטפס על סולם או מושך בחבל - באמת חוכמה גדולה!
ב. אז יש לי מילון, ויש לי סבלנות, וגם אם אני יכול להסתדר בספרדית רצוצה הרי שיש דבר אחד שאני לא יכול לעשות: להתבדח. החיוך היחיד שאני מעלה על פרצופם של בני שיחי הוא חיוך של הבנה מהולה ברחמים. אני לא יכול להיות שנון, ואם אני לא יכול להיות שנון אני מעדיף לשתוק. אז אני שותק.
העניין הוא שאחרי כמה זמן כל התקשורת הרעועה והשתיקות הארוכות האלה מחלחלות גם כלפי פנים, אל המחשבות. היום אחר הצהריים עליתי לכפר לעשות קצת קניות ולשתות קצת בירות. ישבתי לי מול הר נהדר, ירוק ושופע ואפוף עננים ושתקתי לי, ופתאום שמתי לב שאני לא חושב על כלום. אני שותק גם מפנים. זה כאילו שגם עם עצמי אני מנסה לדבר בתנועות ידיים ולא מצליח. יש נזירים שהקדישו חיים שלמים על מנת להגיע לנקודה הזו, ולי זה בא טבעי. כל מה שהיה צריך הבודהא לעשות זה לעלות על מטוס ולנחות במקום יפה שאת שפתו הוא אינו דובר.
אבל דווקא בתור אחד שמוציא את פרנסתו מהשפה, שכל ישותו היא מילים, ושרכושו היקר ביותר, אם לא היחיד, הוא חוש ההומור שלו, אני מוצא את החוויה הזו משחררת עד מאוד. זה קצת כמו להיות עירום לגמרי ברחוב ראשי. כל מה שיש לי - עברית טובה וזווית ראייה - לא שווה פה כלום. אני נאלץ למצוא את עצמי מחדש. בינתיים אני עוד מחפש. המרץ שעד כה הופנה אל מציאת המשפט הבא מנתב את עצמו לאפיקים חדשים: אני מבשל. אני עושה דברים בידיים. מצאתי פה משקולות ואני מרים אותן. התחלתי להתבונן בדברים שאף פעם לא ראיתי. אני מצליח להבחין בין פטרוזיליה לכוסברה.
יפה, השתיקה. עוד חודש וחצי ככה, ואפילו אני לא אכיר את עצמי.
ג. אבל כל השתיקה הזו נכונה רק למגעים שלי עם העולם החיצון. פה, בבקתה היפה שלנו בלב היער, ישנם הילדים, ואיתם צריך לדבר כל הזמן, על כל מיני דברים.
הו, הילדים! הנסיעה הזו שונה מכל הנסיעות שהיו לנו בעבר: זו הפעם הראשונה שאנחנו בחו"ל עם הילדים. ומה אני אגיד לכם, זה בהחלט משנה את הכול. אם בחיים הרגילים ילדים זה משהו שאתה עוד יכול להסתדר איתו, או לפחות להוציא באאוטסורסינג חלק לא קטן מהטיפול ומהתחזוקה השוטפת בהם, הרי שפה זה רק אנחנו והם. 24/7. אין מעון, אין סבתות, אין בייביסיטר. רק אנחנו. שניים על שניים. משמירה אזורית עברנו לאישית צמודה.
הייתי רוצה לספר שזה רק כיף, אבל זה יהיה שקר. הייתי רוצה לומר שזה קל, אבל זה אפילו לא יהיה מצחיק. מצד שני, זה הולך יותר טוב ממה שחשבנו שיהיה. הורים אחרים, שעברו חוויה דומה, תיארו גיהינום עלי אדמות, הטיסה הטרנס-אטלנטית, לדוגמה, שתוארה באוזנינו כסיוט, עברה די בסבבה, וגם היומיום עובר לא רע בכלל. יש צרחות ויש דמעות ויש נקודות שבירה ויש סכנות ממשיות - כמו טיול למפל הקרוב שהסתיים בנפילה של נגה לתעלה מלאה בוץ ובגדוד נמלים עוקצות שאכלו את הרגליים של הלל, שבהזדמנות אחרת תקע אצבע לבית נורה וקיבל מכת חשמל - אבל יש גם הרבה מאוד שמחה והנאה צרופה של להיות לבד עם הילדים שלך במקום אחר, חדש, לראות אותם מסתגלים, מתרגשים, לומדים להגיד אול*ה! לכל מי שנקרה בדרכם.
ד. הטיולים הקודמים שלנו, לפני ששני אלה באו לעולם, התאפיינו, מלבד רביצה נינוחה במקומות יפים, גם בפעילויות אקסטרים למיניהן. ראפטינג, סנפלינג, באנג'י, טרקים, צניחה חופשית, צלילה - אלה הדברים שאנחנו אוהבים לעשות. אקוודור, אגב, היא גן עדן לחובבי אקסטרים ספורט, יש פה הכול, בחיי, אבל לא בשבילנו. הדבר הכי אקסטרים שעשינו עד עכשיו עם הילדים זה נסיעות של שמונה שעות באוטובוסים כשהם על הברכיים, מציפים אותנו בקיא, בשתן, בדמעות ובנזלת, והכול מעורבב בפירורים של בננות מטוגנות ומתובל בצרחות - החומרים שמהם עשויה אהבה, מתברר.
כשהילדים התחילו להקיא עליי, נזכרתי בילדותי. גם אני הייתי ילד מקיא. למעשה, עד כיתה ח' או ט', אולי י', לא הייתה נסיעה בין-עירונית אחת שלא הקאתי בה את נשמתי. פלא שנשארה בי עוד נשמה. לפעמים אני חושב שלולא כל ההקאות האלה והנשמה שיצאה דרכן, היום ודאי הייתי מינימום ג'יימס בראון.
פתאום קיבלתי כל מיני פלאשבקים; הנה אני מקיא על החבר הכי טוב שלי אריק, הנה אני מקיא על האחים שלי, על ההורים שלי, על זרים גמורים שאיתרע מזלם לעבור מחוץ לחלון האוטובוס. זיכרונות של בדידות: בטיולים שנתיים אף אחד לא רצה לשבת לידי. הנה אני לבד, במושב האחורי של האוטובוס, בודד כמו זונה במנזר. יש צלקות שלא מגלידות.
כשהילדים הקיאו עליי - והאמינו לי שאין דבר מצחין ומגעיל כמו קיא של תחליף חלב לתינוקות - יכולתי ממש לראות את עצמי במקומם. ריח מוכר שכבר חשבתי ששכחתי, של הצד הפנימי של שקית ניילון, עלה שוב באפי והציף את תודעתי. כן, זה היה הריח של הטיולים של ילדותי, זה הזיכרון הברור ביותר שיש לי ממיטב נופי ארצנו: הבפנוכו של שקיות ניילון. המצדה? קיא. הארבל? שקית ניילון עם חור. אפילו הזיכרון של הנסיעות לסבא ולסבתא זכרם לברכה, בירושלים, מהול בריח הקיא שתמיד יצא, מעשה שטן, ברגע שראיתי את השלט "ירושלים - 20 ק"מ". ומילא ההקאה עצמה, בה עוד יש משהו מן ההקלה, מה שמעיק באמת זו הציפייה. אתה יודע שזה יבוא, אתה רק לא יודע מתי.
בעניין ההקלה שבהקאה: אני מניח שאפשר למצוא פה מטפורה נאה לשחרור, להתנקות וכל זה, אבל אין שום מטפורה מגניבה לרגע שבו מקיאים עליך. זה מגעיל ודי.
אז כנראה לזה התכוון המשורר כשכתב "זו ילדותי השנייה". האמינו לי שניסיתי לראות בכל הקיא הזה שנמרח עליי מעין כפרה על כל הקיא שמרחתי אני על אחרים. זה עזר בפעם הראשונה, זה עזר קצת פחות בפעם השנייה, אחרי הפעם החמישית אני חושב שכיפרתי על הכול. אולי די?
הרהור
כשהילדים התחילו להקיא עלי, נזכרתי בילדותי. גם אני הייתי ילד מקיא. בטיולים שנתיים אף אחד לא רצה לשבת לידי
