א. זבובי החול
אז בהמשך לשבוע שעבר: אנחנו עוד במומפיצ'ה, כפר דייגים קטן באקוודור השוכן במפרץ לחוף האוקיינוס הפסיפי, קרוב לקו המשווה. ממש יפה פה ורגוע, אני לא אומר שלא, וגם האוכל טעים והאנשים נחמדים; אבל כל יום בסביבות שש בערב, למשך כשעתיים-שלוש, מגיעים השד יודע מאיפה מיליוני זבובי חול - איזו בריה מיותרת! תמהתני מה טוב יוצא לו לעולם מזבובי החול - ומתחילים לנגוס בבשרי כאילו היו נשרים מהגיהינום ואני איכקורימלו פרומתיאוס.
הם נושכים אותי, הנבלות, ודבר לא עוזר. לא בגדים ארוכים, לא תכשירי ההגנה המתוחכמים של הלפני ולא המשחות המפונפנות של האחרי. שום דבר לא יכול להציל אותי. זה רק אני, והם, והכאב. האמינו לי, חברות וחברים, אני מדמם פה.
אבל מילא הדימום ומילא הנשיכות והעקיצות. מגרד לי. מגרד לי כל כך שאני משתגע. אני יודע שאסור לגרד, זה רק מגביר את כל העניין. אני יודע שאם לא אגרד זה יעבור מהר יותר, ובאמת אני מתאפק ולא מגרד. נושך שפתיים, ולא מגרד, בכוח אני עוצר את עצמי, ולא מגרד, בכל הכוחות הנפשיים שלי אני עושה שימוש, ולא מגרד. לפעמים אני צריך להחזיק לעצמי את הידיים. אבל כלום לא עוזר, רק מגרד לי יותר.
אז פעם בכמה זמן אני פשוט נשבר, ומגרד. מגרד כמו משוגע, מגרד כאילו חיי תלויים בזה, מגרד כאילו יש לי נמלים מתחת לעור, כאילו על העצמות שלי אמצא מרבצי גז טבעי, מגרד בכוח, בריכוז עילאי, יודע שאצטער על זה עוד רגע ושונא את עצמי על כך, אבל יחד עם זאת מרוכז לחלוטין בהקלה הנהדרת הזו, בקריז שנשבר, באושר הצרוף, הקיים כשלעצמו.
אין כמו גירוד טוב. התעלות הנפש. להתגרד - זה ההווה המוחלט. שימו לב: רק כשאתה מגרד לא מגרד לך. ברגע שתפסיק לגרד, יגרד לך. אתה לכוד בתוך הרגע. אז פשוט לך עם זה, בנאדם, אני אומר לעצמי, בכל מקרה אחרי שתפסיק לגרד כל כך יגרד לך שתשכח לשנוא את עצמך על זה שגירדת. כרגע, אתה כולך רק ציפורניים.
מעניין אם אתגעגע לזבובי החול האלה בעוד כמה זמן, כשאחזור לשגרה. בטוח לא כמו שהם יתגעגעו אלי.
ב. בבאר של נגריטו
אבל לא הכל שחור. בבקרים אנחנו פוסעים על החוף עד לרחוב הראשי של הכפר, דרך עפר מרופטת, ויושבים בבאר המיצים של נגריטו, השחור. אני אוהב מקומות שיש לי בהם מקום קבוע ללכת אליו, אפילו אם אני נמצא בהם רק לכמה ימים. בבוקר אנחנו שותים שם מיץ, בצהרים בירה, בערב קוקטייל.
ליד הבוטקה של הנגריטו גרה משפחה שבחצר שלה מריצה. הילדים שלי מאוד אוהבים לשבת במריצה הזו. הילדים הגדולים יותר של המשפחה מאוד אוהבים להסיע אותם הלוך ושוב והשמחה רבה. מדי פעם עובר מישהו על סוס, וזו תמיד חגיגה גדולה. אם היה טיפ-טיפונת יותר רגוע פה, בבאר המיצים של הנגריטו, הזמן היה מתחיל ללכת אחורה.
לפני כמה ימים אכלנו ארוחת ערב, החשבון: תשעה דולרים. לא מעט במקומותינו. טוב, התפנקנו ואכלנו פיצה ולא דגים. לא היה לו עודף מעשר. אמרתי שאשוב. למחרת, ואני יושב בפתח הנגריטו כחום היום, והנה בלונדינית עולה לעברי מן הים ומושיטה לי שטר של דולר. העודף שלך, חבר. אנשים נחמדים במומפיצ'ה, אף אחד לא מנסה לדפוק אותך.
בסוף השבוע מתמלא הכפר בתיירים, רובם המוחלט תיירות פנים, אקוודוריאנים יאפים עם ג'יפים. חנויות צצות כפטריות. כל מי שיש לו חלון לרחוב פותח אותו ומוכר דרכו בירות, כל מי שיש לו בננה מקים דוכן וצולה אותה. המסעדות מתמלאות, השיכורים משתכרים, הקופות צוהלות. פתאום אני מבין איך זה שכבר כמה ימים אנחנו פה, הולכים על החוף, ועוד לא ראינו צדף אחד. לאן הם נעלמו כולם? הנה הם: נמכרים כמחרוזות.
ביום שני בבוקר הכל שוב ריק. הכפר הלום חמרמורת. שרידים מפוייחים של חגיגות האתמול שרועים על כסאות הפלסטיק של הנגריטו, שותים מיץ מעגבניות-עצים - פרי מקומי טעים למדי - ואוספים את השברים. מומפיצ'ה מוצ'ו טרנקילו, הם ממלמלים לעברי כשאני מתיישב בפינה. סי, אני עונה, מוצ'ו טרנקילו.
ג. בין היער והים
חוץ מזה אני גם מאוד נהנה מההבדלים בין היער והים. לדוגמה, הלילה. הלילה אצלנו ביער הוא ערב רב של צלילים וקולות, הנהר למטה, התעלות בצדי הבית, כל חיות הלילה יוצאות החוצה - מכרסם ענק עלה לילה אחד על המרפסת, משהו שנראה נראה כמו הכלאה בין חולדה לקוף, גירשתי אותו עם מטאטא, בשביל ראיתי כבר פעמיים חתול בר עובר בלילה, שוחר לטרף, וזה בלי לדבר על כל הצרצרים, הפרפרים, המקקים, הגחליליות, החיפושיות, העטלפים, הצפרדעים, אפילו העצים, כך נדמה פותחים בלילה את הפה ומתחילים לדבר בינם לבין עצמם. בלילות הם גם מתים. אף פעם לא ראיתי פה עץ נופל ביום.
בלילה אני שומע אותם מתרסקים באמצע היער (וכן - הם עושים קול). הכל גועש ורועש, חי ונושם. מפולות בהר ממול תורמות את שלהן. קקפוניה מוחלטת ונהדרת. קרנבל, בלילה קרנבל.
אבל על החוף כלום. גלים, גלים וזהו. גל נשבר, נסוג, עוד אחד מגיע, ועוד אחד, הכל בקצב קבוע ובמרווחים גדולים. ביניהם, שקט. מונוטוני. מרוב שקט אי אפשר להירדם. מה שכן, בשמיים יש יותר כוכבים.
וזה לא רק הלילה. ביער מזג האוויר מתחלף שש פעמים ביום, בחוף יש רק שפל וגאות, ביער מיליון צבעים, על החוף מעט מאוד, ביער אתה לבוש, בחוף אתה עירום, ביער אתה יכול לראות רק כמה מטרים קדימה, בחוף אתה רואה רחוק, רואה שקוף. יער זו מלחמה, חוף זו חופשה, ביער אתה צריך לפסוע בזהירות, לחשוב על כל שעל, בחוף אתה הולך כמו קינג, יחף, זורק רגליים קדימה בלי מחשבה, נותן לילדים לרוץ קדימה. מה כבר יכול לקרות פה?
את מה אני מעדיף? נכון לעכשיו, תן לי את היער. היער הוא דבר חי, החוף סתם שוכב מול הים.
ד. הפכנו תקליט
ואם מתחילה להתגנב לדברים נימה של סיכום, הרי זה שמפה לשם אנחנו כבר באמצע החופש. הפכנו את התקליט, כמו שאומרים. עד עכשיו העתיד הנראה לעין נפרש בפנינו כמניפה, כזנבו של טווס, עכשיו הוא מתחיל להצטמצם, תחושת דחיפות קלה קמה ועולה בלי שנרצה בה; חצי טיול כבר עבר, וכשאתה בחצי, השלושת רבעי הוא רק במרחק של רבע אם אתם מבינים למה אני מתכוון. חודשיים וחצי כבר לא נראים כמו הרבה זמן.
וחוץ מזה, לחצי הטיול יש את האפקט שנקרא "אפקט חצי הטיול". אם חופשה היא עגלה, הרי שבחלק הראשון אתה דוחף אותה בעליה, עליה מתונה, לא תלולה במיוחד, והפסגה לא נראית לעין, מהחצי ולאחריו אתה פתאום מוצא את עצמך נגרר אחריה בירידה, מנסה להאט את הקצב, לדחות את הקץ, אבל לשווא. למה הירידות חייבות תמיד להיות כל כך תלולות, אתה תשאל את עצמך כשגם העגלה הזו תתרסק אל המישורים הקשוחים של השגרה. כל כך הרבה עגלות כבר סחבת, אפשר היה לחשוב שתלמד לבנות בלמים טובים יותר לעגלות שלך, או שלפחות תתרגל לזה, אבל לא.
הימים עדיין עוברים בעצלתיים, אבל אלה כבר לא אותם העצלתיים. כי יש עצלתיים ויש עצלתיים. והעצלתיים של ההתחלה תמיד טובים יותר, טהורים יותר. עצלתיים שמתגנבת לתוכם תחושת דחיפות, ולו הקלה והקלושה ביותר, או ריח של סוף, ולו המרוחק והעדין ביותר, הם כבר לא אותו דבר. העגלה כבר התחילה להתגלגל במורד. והעגלה, אתם יודעים, היא נוסעת, אין עצור.
הרהור
למה הירידות כל כך תלולות, אתה תשאל את עצמך כשגם העגלה הזו תתרסק אל המישורים הקשוחים של השגרה
