א. פעם, כשהייתי צעיר והיה לי זמן לחשוב, הייתי קורא המון פילוסופיה. מאז שיש לי ילדים אני חושב פחות. על מה כבר יש לחשוב, ומי צריך את זה בכלל? תן להתלהב מחדש יחד איתם מכל עלה, מכל חתול ישן על פגוש של מכונית, מכל גרגירי החול שנאספים בחרכים בין המרצפות. עדיף להרגיש מלחשוב. אם כבר יש לי כמה דקות פנויות, אני מעדיף לנצל אותן לעיסוק בפילוסופיה מעשית: בהייה בקירות. בקיר שמול הספה הכחולה בסלון אני מוצא את כל העומקים והפסגות שמישהו חשב עליהם אי-פעם.
"על מה שעליו לא ניתן לדבר", כתב לודוויג ויטגנשטיין, "על-אודותיו יש לשתוק", ובאמת - על מה יש לדבר כל-כך הרבה? בחופשת הפסח היו ימים שלמים שבהם אמרתי ושמעתי וחשבתי רק מילה אחת: וואו. אווירון בשמיים? וואו! נמלה תועה על עיתון מאתמול שזרוק על מדרכה? וואו! להשתקף בחלון ראווה? וואו!
וואו ולא - כשיש לך ילדים קטנים, זה כל אוצר המילים שאתה צריך. בין שתי המילים האלה אני חי, ונהנה מכל רגע. את כל מה שמחוץ להן אני מעדיף להשאיר לאחרים.
ב. השבוע נחגוג יום הולדת 120 לחבר לודוויג ויטגנשטיין (ונציין 59 שנים למותו). אהבתי אותו פעם. לקרוא בכתביו היה הספינינג שלי. אבל 120 שנה אחרי נראה לי שזה זמן טוב לקבור אותו סופית, להיפרד לשלום. גם בספינינג לא החזקתי מעמד הרבה זמן.
השבוע פתחתי שוב את ויטגנשטיין וניסיתי לקרוא. אולי זה הוא ואולי זה אני, אבל בחיי שלא הצלחתי לצלוח את הבנאדם. קראתי וקראתי, ואחרי כמה עמודים הבנתי מה חסר לי בפילוסופיה שלו: את מה שיש לי בחיים, את הוואו. את הפליאה הראשונית, הבלתי אמצעית, מכל מה שיש. "על מה שעליו לא ניתן לדבר, על-אודותיו יש לשתוק"? הו, איזו שטות! הדברים שעליהם לא ניתן לדבר - רק עליהם שווה לדבר. כי הדברים שעליהם ניתן לדבר, אלוהים יודע שכולם מדברים עליהם כל הזמן ולא אומרים שום דבר חדש.
זה מה שהרגיז אותי אצל לודוויג: אין אצלו פסגות ואין אצלו מעמקים. הכול שטוח, קר, אנליטי, חסר רגש, פרוסי כזה. פילוסופיה של השפה - מי צריך את זה? פוזיטיביזם לוגי - מצדי תדחפו אותו אל המקום שבו השמש לא זורחת, אני מעדיף לאסוף עם הילדים אבנים קטנות, להכניס אותן לקופסה ריקה של יוגורט עזים, ואז לשפוך אותן ולהתחיל הכול מחדש. וואו!
ג. חיפשתי בארכיון שלי. לפני כמה שנים יצא לי משפט יפה על הפילוסופיה של השפה ועל ויטגנשטיין קשישא. אשים אותו במירכאות בשביל לתת לו כבוד: "לעסוק בפילוסופיה של השפה זה כמו להשקות פרחים מפלסטיק", רוצה לומר: אקט חסר טעם מאין כמותו. היום, אגב, הייתי מעדכן את המשפט: לעסוק בפילוסופיה של השפה זה כמו להשתין על פרחים מפלסטיק. רוצה לומר, אקט שיש בו טעם מסוים אבל אין לו שום אפקט.
לקרוא את ויטגנשטיין כשיש לך ילדים זה להבין שהוא לא הבין כמעט כלום. גבולות השפה הם גבולות העולם, כך טען האיש. טענה מוזרה, לא? הרי העולם אין לו גבולות, ואשר לשפה - לחשוב שהיא תוחמת את העולם זה כמו לנסות להעביר ים ממקום למקום בעזרת כפית.
אילו השפה שלנו הייתה אחרת, כתב עוד, העולם היה נראה אחרת. טוב, בסדר, אולי, אבל אולי לא, איך אפשר לדעת, ובכלל - למה העולם צריך להיראות אחרת? אני מסתדר איתו טוב מאוד כמו שהוא.
במקום אחר כתב: "אין ממשי מלבד האני. אני הוא עולמי". משפטים מהסוג הזה היו נראים לי מאוד חכמים ועמוקים כשהייתי ילד (לא רק כרונולוגית, גם פילוסופית), היום הם נראים לי מטומטמים ומרגיזים עד למאוד. יש כל-כך הרבה ממשי מעבר ל"אני". להעמיד את האני במרכז זה להתכחש לכל מה שאמיתי ונכון. היום, אם כבר, אני מעדיף פילוסופים כמו לוינס, שאם הבנתי אותו נכון טען שהממשי הוא האחר, או יותר נכון הממשק בינך לבינו. עבורי, עולמי הוא האחר - כל מה שנמצא מחוץ לי. מה שיש לי בפנים אני כבר מכיר, ותאמינו לי שזה אפילו לא עשירית מעניין ממה שיש בעולם. בתוכי אני לא מוצא שום וואו. הוואו הוא בחוץ.
ואני גם לא מאלה שממשילים את מי שמעמיד את עצמו במרכז היקום לילד שמכסה את העיניים וחושב שלא רואים אותו. זה אולי נראה אותו דבר מבחוץ, אבל בעצם זה בדיוק הפוך. הילד לא חושב שהוא במרכז העולם, רק מבוגרים יכולים להיות מספיק טיפשים בשביל לחשוב ככה.
ד. ובכל זאת, מוכרחים לתת לאיש את הקרדיט, ולו רק לכבוד יום ההולדת. הוא לפחות ניער קצת את הפילוסופיה, הביא לתוכה קצת מהרוח הקדושה של הרוק'נרול. אני אוהב אנשים שיש להם מספיק ביצים בשביל לבוא ולומר שכל מה שהיה עד עכשיו לא שווה כלום. יש משהו מעורר כבוד בחוסר כבוד, ואם הייתי צריך לבחור בין זה שיודע לרקוד לבין זה שיודע לבעוט, לא הייתי צריך לחשוב יותר מעשירית שנייה. לפעמים, בימים שבהם אני קם עם ביטחון עצמי, אני רוצה לחשוב גם על עצמי ככזה: לא רוקד - בועט. זה הרוק'נרול, אני חושב. ולמרות כל הקור ותחושת העולם השטוח של ויטגנשטיין, הרי שגם בו היה איזשהו להט. מספיק להסתכל על התמונה של הבנאדם בשביל לראות שבערה בו אש תמיד. הביוגרפיה שלו מאשרת את זה: הוא קם והלך יותר מפעם ויותר מפעמיים. אני אוהב אנשים שיש להם הכוח לקום וללכת. לפעמים, בימים שבהם אני קם עם ביטחון עצמי, אני רוצה לחשוב גם על עצמי ככזה, והאמת שזה מספיק לי - רוב הזמן אני רוצה רק להישאר. גם בזה יש סוג של כוח, אני משער.
ה. בספר "בעקבות משמעות החיים", מאת יובל לוריא, מסופר על ויטגנשטייןשבשלהי מלחמת העולם הראשונה היה מוצב באיזה חור בגליציה. בחור הזה הייתה רק חנות ספרים אחת, ולודוויג המשועמם רכש בה את "סיפורי הברית החדשה" מסופרים על-ידי טולסטוי. ויטגנשטיין, כך לוריא, הושפע עמוקות מקריאת הספר, עד שהחליט לנטוש את תחום הנדסת המכונות, שאותו למד, ולהתמסר לפילוסופיה.
סבא שלי זכרו לברכה מגיע מאותו הכפר, טרנוב. אני לא יודע אם הם נפגשו בחנות הספרים או ברחוב, או לא, אבל אני אוהב לחשוב שכן. למעשה, אני אוהב לחשוב שמה שהשפיע עמוקות על ויטגנשטיין ללכת לפילוסופיה לא היה טולסטוי אלא סבא שלי, ואם הייתם מכירים אותו זה לא היה נשמע לכם מופרך בכלל. אוף, אני כל-כך מתגעגע לסבא שלי. כשהייתי ילד הוא תמיד אמר לי שממני יצא פילוסוף, אבל מה שהצליח לו עם ויטגנשטיין לא הלך לו איתי. נהייתי עיתונאי, שזה פחות או יותר הפוך, עד כמה שיש דברים שהם הפוכים זה מזה.
ו. לא ברור אם זו אמת או מיתוס, אבל אומרים שמילותיו האחרונות של ויטגנשטיין היו "אמור להם שחיי היו נפלאים". לא ברור מי זה "הם", אבל זה בהחלט יופי של משפט סיום, לא? אם רק הפילוסופיה שלו הייתה נכונה כמו המשפט הזה, כי החיים, תגידו עליהם מה שתגידו, יכולים בהחלט להיות נפלאים.
הרהור
לקרוא את ויטגנשטיין כשיש לך ילדים זה להבין שהוא לא הבין כמעט כלום. למה העולם צריך להיראות אחרת? אני מסתדר איתו כמו שהוא.
