עוד לא הספקת להתרגל והוא כבר איננו, וגם כשהוא ישנו הוא לא הרבה יותר מרמז או מזיכרון. אבל מה שכן, קשה להכחיש שהוא מביא איתו מין תחושה כזו שיכול להיות טוב. אני אוהב את התחושה הזו, ואיך לא - הרי גם אני בנאדם, בדיוק כמוכם, וגם אני מאוד רוצה להאמין שיהיה טוב. על מה אני מבסס את האמונה הזו? על שום דבר מלבד הרמת המבט אל שמי התכלת והשפלת העיניים אל ספרי הפילוסופיה. או במילים אחרות, על כל דבר שאיננו אקטואליה. האקטואליה, תמיד אמרתי, היא לחלשים.
ב. אביב, אם ככה. ואם אמרנו שהוא קצרצר, הרי שנדמה כי משנה לשנה הוא מתקצר עוד יותר. ארבע עונות של ממש אף פעם לא היו לנו פה, שהרי אנחנו על ספו של המדבר הגדול, אבל עד לא מזמן עוד היו לפחות שתיים. היום, כך נראה, יש רק אחת - קיץ.
פה ושם הוא מפנה את מקומו ליום-יומיים, עושה טובה ונותן הפוגה, כמו מורה שמקבל שפעת ונעדר ליומיים, ואז חוזר מלא מוטיבציה. בתוך כמה שנים, כך נראה לי, לא תהיה לנו ולו דקה של אביב. נחווה מין חור שחור של אביב שיבלע - הו, האימה - לא רק את מזג האוויר הנעים, אלא גם את התחושה שיכול להיות טוב. הביטו סביב, חברות וחברים, זה קורה כבר עכשיו.
כל העניין הזה עם הטבע נדפק באופן די רציני. לא ניכנס כאן לנושא של משבר האקלים והתחממות כדור הארץ, נדמה שלדבר על זה קצת יצא מהאופנה. לדון בזה עכשיו זה קצת כמו ללכת עם מוקסינים בלי גרביים. מה שחם עכשיו זה המשבר הכלכלי, וכולם חושבים שרק בגלל זה הם מזיעים.
אבל כן, כל העניין הזה עם הטבע נדפק באופן די רציני. הרגלים של אלפי שנים שטבועים בנו מבלי שנדע כבר לא שווים כלום, הקשר בינינו לבין העולם הולך ומתנתק. חם? תדליק מזגן. קר? שים חימום. איפה הימים שחיינו בעולם, מי יחזיר לנו את ההרגלים האבודים?
ג. הרי איך אפשר להפריד בין היעלמות העונות וההרגלים שמתרחשים בטבע לבין היעלמות העונות וההרגלים שמתרחשים בחיי האדם; או בנפש, אם תרצו. כי בכל זאת יש דברים שאי-אפשר לסובב: אנחנו חיים על כדור הארץ, וכשהוא משתגע גם אנחנו משתגעים קצת; נרצה או לא נרצה - הכול מחובר. אני חושב על מה שהיה פעם, לא כל-כך מזמן: אדם היה קם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר, ישן צהריים (הרגל מקודש), קם, משחק קצת עם הילדים, רואה את מהדורת החדשות, מעביר עוד קצת זמן, הולך לישון וקם ליום חדש.
הימים היו פרושים כמו מפה לבנה על שולחן ליל הסדר. היו עונות בחוץ והיו עונות בפנים. היה שבוע, אחריו עוד שבוע, ובין שבוע לשבוע - סופשבוע. אבל ככל שהזמן מתקדם הכול מתחרבש. היום הכול הרבה יותר מבולגן. כולם עובדים כל הזמן, מהבוקר עד הלילה, ומהלילה עד הבוקר - במשרד, בבית, בשבתות, בסלולרי, בחופשתם השנתית. הכול דלוק, הכול מחובר, הכול מקוון, הכול בריל-טיים. אני שונא ריל-טיים. מה שהיה רגוע היום הוא תזזיתי, מה שהיה קבוע היום הוא מתנדנד. סבי עבד כל חייו באותה עבודה, אבי החליף כמה משרות, אני בקושי מצליח לזכור את כל מקומות העבודה שהיו לי, ויש לי עוד יותר מעשרים שנות עבודה עד הפנסיה - עוד מושג שמתרוקן מתוכן (ומכסף, ומכבוד, ומהנאה). בקיץ לבשנו גופייה, בסתיו חולצה ארוכה, בחורף סוודר, באביב חולצה קצרה. בין עונה לעונה היה לנו טקס קבוע של להחליף בארון את בגדי הקיץ בבגדי החורף ולהפך. מי עוד עושה את זה היום?
חשבנו שהצלחנו לנתק את עצמנו מהעולם המשתגע, ניסינו לשכוח ולהדחיק שהוא השתגע בגללנו, אבל הייתה זו אשליה. מזג האוויר הוא רק היבט אחד של מה שקורה לנו. אביב, קיץ, סתיו וחורף - זה הכול על הנייר, ועל הנייר בלבד, ממש כמו החסכונות שלנו.
כמו הטבע, גם ללב ארבע עונות, שר אביב גפן. אבל גם זה כבר לא נכון. הביטו בלב הקולקטיבי של תושבי מדינת ישראל: גם לו יש רק שתי עונות, מקסימום. עונה ארוכה וחמה של שנאה ושל כעס, המופרעת פה ושם על-ידי התפרצויות קטנות של אמפתיה.
לפעמים אני רוצה להתחבר שוב לטבע. אבל מהו הטבע בשבילי? האמת שלא ממש אכפת לי מהפריחה, אני בקושי יודע להבדיל בין שקדייה לחרצית או בין חסידה לירבוע, ואפילו אין לי נשיונל ג'אוגרפיק. לא על הטבע הזה אני מדבר. הטבע שאני רוצה להתחבר אליו הוא גיוון והשתנות, אבל גם חזרה ומעגליות. אבל איפה גיוון ואיפה מעגליות? נדמה שהכול הולך רק בכיוון אחד, בלתי הפיך: כל הזמן נהיה רק יותר ויותר חם. כל הזמן נהיה רק יותר ויותר קשה - להתפרנס, להבין מה קורה, למצוא מקום. הדבר היחיד שנעשה קל זה לקחת צד. אין יותר קל מלקחת צד.
ד. אל תבינו אותי לא נכון, אני לא רוצה לחזור למה שהיה, ואין בי שום געגוע או נוסטלגיה אל שום פשטות מזויפת. מה שהיה - היה. אני לא חושב שפעם היה יותר טוב, ואני מאמין בכל לבי שפעם יהיה הרבה יותר טוב. העניין הוא בדיוק הפוך, לטעמי: אני לא חושב שפעם היה פשוט יותר. דווקא היום נראה לי שהכול הרבה יותר פשוט וברור ומונוטוני.
הביטו סביב: כל הזמן נהיה יותר ויותר חם, כל הזמן דופקים אותנו, כולם שונאים אותנו ואנחנו שונאים את כולם. מה יותר פשוט מזה? מה יותר פשוט ממשק ריכוזי? מה יותר ברור מחשדנות ומגזענות? מה יותר מקבע מהפחד לחדש? מה יותר מונוטוני מהמרדף חסר התוחלת שאנחנו מנהלים? העונות מתמעטות, ויחד איתן מתמעט ונעלם הגיוון. אז, אם כבר, להפך - אני מתגעגע למורכבות, לקווים הדקים, למעברים, להתחדשות.
מה נשאר, אתם שואלים? קודם כול, ליהנות ממה שיש. מה עוד? להתמרד. אין לי מושג ברור איך או אפילו נגד מה, אבל נדמה לי שזה הדבר היחיד שאפשר לעשות בשביל לשמור על שפיות.
ה. אבל בואו נתחיל עם ליהנות ממה שיש. מחרתיים יתחיל אביב. הוא אולי יימשך רק יומיים, הוא אולי ימות צעיר, אבל לעזאזל - בואו נעשה את היומיים האלה לטובים באמת. אביב שמח לכולם.
הרהור
לדבר עכשיו על משבר האקלים אופנתי בדיוק כמו ללכת עם מוקסינים בלי גרביים. מה שחם זה המשבר הכלכלי
