הים געש, הרוחות סערו, זרזיפי הגשם ניתכו על סיפון הגוררת הקטנה שהיטלטלה בין הגלים, וגם אני, שכבר הפלגתי לא מעט בחיי לפני כן, התחלתי לתהות אם הרעיון לצאת ולאבטח גוש של פלדה במרחק של 22 קילומטרים מחופי אשקלון ועזה אינו אקט מוגזם אפילו בשבילי.
כאשר נגלתה אסדת קידוח הגז "ים תטיס" לנגד עיניי, התהייה הפכה למחודדת יותר. גובהה העצום מותיר אותך, השט למרגלותיה, קטן מהחיים; יסודותיה הארוכים נמתחים 236 מטרים עד לבטן האדמה אי-שם בלבו של הים, ומעל לגלים הגובה עד לקומת הסיפון הראשונה עצום גם הוא. העובדים עוטי הקסדות בקומות העליונות נראו קטנים כאילו היו בובות לגו שנטמנו באופק הרחוק, ועוד בטרם הספקתי להפנים את המראות, נזרק לעברנו סל ענק כדי למשות אותנו מהמים כאילו היינו דגיגונים שזה עתה נלכדו ברשת.
בהמשך הוסבר כי הגובה בין פני הים לבין קומת הסיפון הראשונה נועד לצורכי אבטחה - להרחיק אורחים לא קרואים, דוגמת טרוריסטים, שודדי מתכות ופיראטים הששים אלי קרב; נימוקים שרק מגבירים את תחושת הדריכות שבאוויר.
הסל הענק מזכיר בצורתו קונוס, כאשר זרוע מנוף נשלחת היישר מגג האסדה אל מרכז הגוררת שעליה אנחנו נמצאים. האורחים מתבקשים לטפס אל הסל, לאחוז באחד החבלים שמקיפים אותו, ומשם - בתנופה - לגובה של גורד שחקים קטן. בימים נוחים של שמש וים שקט, הטיפוס אל הסל ומשיכתו אתכם אל גובה הסיפון העליון מזכירים עמידה במתקן שעשועים, אבל כשהגלים גבוהים מדובר במעבר מסוכן.
בשבריר שנייה עלולים חבלי הסל להסתבך באחד ממוטות הסיפון ולהפוך את הגוררת או את המנוף מעוצמת המשיכה. זה לא עניין של מה בכך, ואנשי האסדה ממעטים ליטול סיכונים מיותרים.
עד כדי כך, שאת הביקור הראשון שלי על האסדה כמעט שנאלצתי לדחות למועד מאוחר יותר, ולשוב ארצה כשחצי תאוותי בידי: איש המנוף האמריקאי של חברת נובל אנרג'י, המפעילה את האסדה והמחזיקה כ-47% ממניות הפרויקט, שקל לוותר על הורדת הסל, ובאותה הזדמנות גם על האספקה שנשלחה מהחוף. בסופו של דבר, החשש ממחסור במזון הכריע את המנופאי עב הבשר, הסל נחת לשניות ספורות, טלטל אותנו כהוגן, והעמיס אותנו על הסיפון העליון.
אורחים רמי דרג המגיעים לבקר באסדה אינם נאלצים להתמודד עם הטלטול הזה, כמו גם עם השיט בים (פרוצדורה של שלוש שעות פלוס-מינוס). בין אם אלה בעלי החברות השותפות נובל, דלק (קידוחים והשקעות) ואבנר חיפושי נפט (החברה שמצאה את המרבץ ושיצרה את שיתוף הפעולה), ובין אם מדובר בנציגי הממשלה המבקשים לבחון את הפעילות - כולם מגיעים במסוקים היישר אל המנחת שנבנה בקומה השלישית.
גם שם מתעוררות לא מעט בעיות, שכן אסדת קידוח בלב ים אינה המקום הידידותי ביותר לאדם, בוודאי לא לאדם גדול. שר התשתיות בנימין בן-אליעזר כמעט ששבר את רגלו באחד הביקורים באסדה, וגם לאריאל שרון לא היה פשוט להתנייד עליה. מצד שני, ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט ניצל את גזרתו האתלטית יחסית וקיפץ בקלילות בין המנחת לבין חדרי הבקרה והאבטחה, כדי לראות את פלאי האנרגיה הבוקעים מבטן האדמה.
6,000 שקל לשבוע
שבועות ספורים לפני העלייה הסוערת ההיא לאסדה, הצטרפתי לצוות האבטחה שלה. קראתי בעיון את נוהלי העבודה, נפגשתי עם נציגי החברות שאמונות על הקידוח, ובעיקר ניסיתי להבין איך יכול להתקיים השילוב המוזר הזה בין אסדה אזרחית בשיתוף חברה אמריקאית, שבסיסה ביוסטון, לבין ספינות משמר של חיל הים ולבין יחידה פרטית של מאבטחים יוצאי הקומנדו הימי - שעטנז של שפות ושל אינטרסים.
_b.jpg)
כמו מרבית חבריי ליחידת האבטחה ששהו על האסדה, הסיבה העיקרית לכך שלקחתי על עצמי את האתגר בכלוב הפלדה המרוחק הייתה השכר המתגמל. שכרם הממוצע של המאבטחים באסדה עמד אז על קרוב ל-6,000 שקל לשבוע, ומי שרצה להגדיל את שכרו הוסיף עוד מספר ימי השלמה, או אבטח את ספינת התובלה של האסדה, שהמתינה באשדוד. נכון, לא מדובר בסכומי כסף מסנוורים ולא הופכים כאן למיליונרים, אבל לסטודנט שזה עתה סיים את שירותו הצבאי, שבוע עבודה סידר את שארית החודש, זמן שבו הוא יכול היה להתרכז בלימודיו לתואר.
"הייתי משוחרר טרי מהצבא, כאשר פנו אליי להקים את מערך המאבטחים באסדה", מספר ארז, רב סרן במיל' מהשייטת. הוא גויס בזמנו על-ידי חברת אנוש, שזכתה במכרז הראשון לאבטחתו. היום הוא מגדל ומשווק עגבניות.
"השכר היה מפתה מאוד, והיו לנו שלושה שבועות בלבד להקים מערך אבטחה מלא. התחלתי להתקשר למשוחררים טריים של היחידה: בזמן קצר מאוד, בשיטת חבר מביא חבר, ובעזרת הודעה שנתלתה במשרד המילואים שלנו, היו לנו כמה עשרות מאבטחים. עיקר המאמץ הראשוני היה לבנות שפה משותפת מול חיל הים, מול המשטרה הימית, ואפילו מול הצוות המקצועי האמריקאי שהיה אחראי על הפקת הגז.
"ככל שעבר יותר זמן כך השתפרנו, הצטיידנו באמצעי לחימה משופרים וביצענו אימונים שהתאימו לאיומים באזור. כולנו בצוות האבטחה היינו משוחררי השייטת, כך שהיו לנו שפה ונורמות משותפות. אפילו הפיקוד והניהול של האסדה הורכבו מיוצאי היחידה, מנהלי המשמרות היו קצינים לשעבר, והעובדים שתחת אחריותם היו בחלק מהמקרים פקודיהם מהסדיר".
מאז פועלת יחידת האבטחה של אסדת ים תטיס קרוב לשש שנים. אחרי חבלי לידה קשים מונה חיל הים, על-פי החלטת מערכת הביטחון, לגוף שאחראי על מתן הנחיות האבטחה לחברה האזרחית.
לא בכדי משגיחים בחיל הים באדיקות על האסדה. במערכת הביטחון הבינו שפיגוע טרור במתקן עלול לפגוע בתצרוכת האנרגיה של מדינת ישראל לשנים ארוכות, זאת בלי קשר לפוטנציאל הנזק הכלכלי - הרחקת משקיעים עתידיים בשוק האנרגיה, הדליל גם כך.
חיל הים בחר להציב באופן קבוע את אחת מספינות המשמר שלו, שנועדו לסגירת האזור הימי של עזה, בקצה שדה הקידוח. כדי לשמור על קשר בין המאבטחים האזרחיים שעל האסדה לבין הספינה הצבאית, העניק החיל לאסדה מכשיר קשר צבאי.
בשלב הבא הבינו אנשי הקומנדו הימי במילואים שלא ניתן לאבטח את האסדה עם אקדחים בלבד, וביקשו לקבל נשק משופר. לאחר משא ומתן עם משרד הביטחון העניק חיל הים לנציגי נובל אנרג'י - חברה אמריקאית, כזכור - נשקי M-16 ומקלעים לטווח ארוך מתוך מאגר הנשק של החיל.
מנגד הציבה הנהלת הפרויקט האזרחי מכ"מ גילוי אזרחי רב עוצמה על גג האסדה, אמצעי תצפית ואמצעי לחימה ייעודיים נוספים, ובכך הרחיבה את יכולות הגילוי הימיות של מדינת ישראל מערבה מקו החוף.
"האסדה יכולה להיחשב למטרה איכותית מאוד למי שרוצה לפגוע באינטרסים אמריקאיים וישראליים", מסביר ארז, ומספר כי לא הרחק ממנה שטות עשרות סירות דיג פלסטיניות. בנוסף, הוא אומר שגם ללא קשר לאיומים הביטחוניים, "יש סיכון בעבודה על מתקן לקידוח גז; מתנהלים שם תהליכים מסוכנים, וכבר היו תאונות עם קידוחי גז ברחבי העולם. זאת לא אסדת דיג".
יש גם מטכ"ליסט בצוות
מודל האבטחה של אסדת "ים תטיס", הממוקמת מעל מאגר "מרי B", המציג ללא עוררין את אסדת הקידוח המאובטחת ביותר בעולם, הוא ייחודי באופיו. אותו המודל יהווה בסיס עתידי גם לאבטחת אתר הקידוח תמר, הממוקם כתשעים קילומטרים מערבית לחיפה, בעומק מים של כ-1,650 מטרים ובעומק קדיחה שאפתני מאוד של כחמישה קילומטרים, כאשר תיבנה ותיגרר אליו אסדת קידוח מיוחדת למשימה.
מה הופך אותו לייחודי כל-כך? השילוב של כוח אדם מיומן ברמת מקצועיות גבוהה עם שיתוף פעולה צבאי שלא קיים במקומות אחרים בעולם, למרות רמות איומים גבוהות לא פחות. באפריקה ובמפרץ הפרסי, למשל, הפחד מפעולות טרור של ארגונים דוגמת אל-קאעדה, ומהפסדים בנפש ובכיס שעלולים להיגרם, שורר במידה לא מבוטלת, ולמרות זאת אין להשוות את רמת ההשקעה באבטחה באסדות אחרות לעומת זו שכאן.
"היצוא הישראלי הבולט ביותר בהקשר הזה הנו השימוש במזל"טים, בעיקר במדינות מערב אפריקה", אומר מומחה לביטחון, יוצא השייטת, שמספק שירותי ייעוץ למתקנים ימיים באפריקה, והמבקש להישאר בעילום שם. "מדובר בעשרות מתקנים שמפוזרים בים, לעתים בצפיפות רבה; המזל"טים טסים מעליהם ומשגיחים שאין שום דבר חריג. אם מזהים משהו, שולחים לשם את כוחות הצבא. מצד אחד, עם מזל"טים אי-אפשר למנוע פיגוע טרור מתוכנן שקורה במהירות; מצד שני, לו היו מקימים יחידת קומנדו על כל אסדה באפריקה היו צריכים לשם כך צבא שלם של מאבטחים. בסופו של יום צריך לזכור שמעבר לשיקולי האבטחה, מדובר בסך-הכול באמצעי לעשות כסף".
את אנשי חברת נובל זה לא מעניין. הגם שהחברה מפעילה אסדות במקומות עתירי סיכון ברחבי העולם, כולל בים הקריבי הרווי בספינות פיראטים, הקרבה לעזה הותירה אך ורק סימני קריאה באשר לצורך להשקיע באבטחה כמה שנדרש.
כבר בשלב תכנון האסדה במטה החברה ביוסטון, התייעצו אדריכלי האסדה עם מומחים ישראלים למיגון ולאבטחה, ובנו אותה כך שתוכל לשאת עמדות שמירה מבוטנות, פתחים שננעלים אוטומטית מבפנים, אמצעי תצפית ארוכי טווח וסולמות כבדים שניתן להורידם מקומה לקומה רק בעזרת מנופים. כך גם צמחו מצלמות תת-ימיות, סירה מהירה, ומקלעים כבדים באותן עמדות עמוסות במשקל.
עוד לפני שהוצבו חלקי האסדה בפרויקט הנדסי מורכב, נחתם חוזה בין נציגי השותפות לבין צה"ל וחיל הים לגבי מעטפת האבטחה הימית. ב-2002 הופץ מכרז להקמת יחידת אבטחה בין חברות השמירה הישראליות הגדולות. מלבד הדרישות הבסיסיות להצגת חוסן כלכלי ואישורים משפטיים נדרשו החברות להציג יכולת העסקה של מאבטחים בעלי כישורי צלילה, הפעלת סירות ולחימה בטרור, או במילים אחרות לוחמים יוצאי "שייטת 13".
כדי לזכות במכרז, גייסו חברות השמירה שהתמודדו קציני חיל ים בכירים במילואים. "על-פי השמועות שרצו בשוק היה פוטנציאל רב של כסף בפרויקט", סיפר השבוע אחד המתמודדים על המכרז. את אחת החברות ייצג מפקד חיל הים לשעבר אלכס טל, אך "אנוש אבטחה ואחזקה", חברה קטנה מרמת גן שמאוחר יותר תפשוט את הרגל, הציגה שני מפקדי שייטת לשעבר כמי שמתכוונים לנהל את היחידה, וזכתה בחוזה. מאז הועבר הפרויקט לחברת השמירה בהליך שהיה כרוך בלא מעט כאב ראש לנובל, שנאלצה להגדיל את התקציב לחברת האבטחה שתשלם את משכורות המאבטחים ואת ההפרשות הסוציאליות שלהם - הכול כדי שלא להישאר חשופה בצריח מול חופי עזה.
לפני שלוש שנים נפל דבר באסדה. הבלעדיות של לוחמי השייטת נסדקה, לאחר שבהנהלת הפרויקט הוחלט שניתן להעסיק גם מאבטחים בוגרי יחידות עילית אחרות. היעד הראשוני של ההנהלה היה לשבור את המונופול של בוגרי השייטת, ולשלם להם משכורת נמוכה יותר כדי לצמצם עלויות.
הרכש הזר הראשון שעלה לאסדה היה בן היחידה המתחרה, קיבוצניק מעמק יזרעאל, יוצא סיירת מטכ"ל; אחריו הגיעו יוצאי 669 (יחידת החילוץ של חיל האוויר) ושלדג, והיום יש אפילו בוגרי צנחנים. השייטים הוותיקים התרעמו, אבל נרגעו כאשר הבינו שהם נותרו הגרעין המרכזי של צוותי האבטחה, ולו רק בשל כך שהיתרון היחסי של התמקצעות בהפעלת כלי שיט, בצלילה וכן הלאה נותר בידיהם.
"טווח נשימה מוגבל"
על אף שחייהם של עובדי האסדה (אמריקאים ברובם) ושל המאבטחים הישראלים מתנהלים בשטח קטן של ארבעה סיפונים שאורכם כ-60 מטרים ורוחבם כ-33 מטרים, הקלסטרופוביה דווקא די נוחה כאן. שתי הקומות הראשונות מכילות את משאבות הענק - הייעוד האמיתי של המפלצת. שתי הקומות העליונות מכילות את חדרי הבקרה ואת חדרי המגורים והפנאי.
באסדה קיים מטבח משוכלל עם שני טבחים, לרוב ממדינות מזרח אירופה. חומרי המזון מיובאים מארצות הברית, את המוצרים המתכלים קונים בארץ - הכול באיכות הגבוהה ביותר. ארונות המטבח פתוחים לכל דורש, ואלמלא חדר הכושר הצנוע שהוקם כבר בימים הראשונים של האסדה, הייתה מקבלת השייטת אנשי מילואים עם עודפי שומן. למאבטחים יש חדרי שינה עם מיטות דו-קומתיות ועם טלוויזיה שמחוברת לערוצי הלוויין.
בזמן שלא שומרים באחת מהעמדות שפוזרו באסדה יכולים הסטודנטים שבין המאבטחים לעבוד על פינות המחשב שבמתקן, או לנצל את הזמן לבטלה מול השקיעה. כבר בימים הראשונים של הפרויקט הבינו יוצאי חיל הים את פוטנציאל הדיג העצום שטמון בשטח צבאי סגור בלב ים.
צוללני צוותי האבטחה, שנשלחו מפעם לפעם לסרוק את עומק האסדה, זיהו להקות ענקיות של דגי טונה המחכות לשיירי האוכל שנזרקו מדי ערב מסיפון האסדה. הדייגים שבצוות האבטחה קשרו קרסים לחוטי דיג ארוכים והמתינו בסבלנות. הדיג לא אכזב: דגי טונה במשקל עשרות קילוגרמים, כאלה שכל דייג היה מפליג מרחקים ארוכים בשבילם, מצאו את עצמם בצלחות העובדים מדי ערב, ואת השיירים הקפיאו - מתנות למשפחות בבית. אם יום אחד ייגמר פה הגז, אומר אותו עובד, שווה להשאיר את המתקן רק בשביל הטונות.
"לא רע לנו כאן", מאשר אחד המאבטחים הנוכחיים במתקן, שמבקש להישאר בעילום שם. "זאת אמנם עבודה משעממת - לעמוד שעות מול הים או מול מכ"מ ולהסתכל ששום דבר לא קורה - אבל מצד שני זה מאפשר לי לחיות חיים נוחים אחרי העבודה".
אותו מאבטח הוא מהמחזורים החדשים של המגויסים לאסדה. על העבודה שמע עוד כשהיה בקבע, בשייטת. כשהשתחרר טייל קצת בחו"ל, ואז, לפני שהתחיל ללמוד, הוא הגיע למילואים ביחידה וראה מודעה על לוח המודעות של קצינת המילואים, המבשרת שבקרוב עומד להתחיל גיוס מאבטחים חדש. "כמה ימים במטווחי קיסריה ואתה מאבטח מוסמך", הוא אומר, ומאז מגיע לשבוע, לפעמים אפילו ליותר. את יתר הזמן הוא מקדיש ללימודים. על-פי חוקי האסדה הוא מחויב ביומיים אימון בחודש, מעבר לשהות שלו בצוות האבטחה, ולפעמים, כשהוא זקוק לתוספת שכר, הוא שומר במשך יום או יומיים על הספינה הגוררת.
"בגוררת אין כמעט סיכוי שתיתקע ושלא תצליח לחזור בזמן הביתה; גם כשהיא מפליגה מעכשיו לעכשיו, בסוף היא חוזרת לחוף", הוא מספר. "באסדה, לעומת זאת, כבר קרה לי שנשארתי תקוע בגלל מזג אוויר או סתם ביטול של הפלגות". את השכר הוא מחשב על-פי ימי עבודה, קרוב ל-200 דולר ליום, על-פי שער של 4.2 שקלים לדולר.
רועי, איש שייטת במילואים, שהצטרף לצוות האבטחה של האסדה מיד לאחר שחרורו מהצבא, וכיום עובד בחטיבה הפיננסית באינטל במקביל ללימודי ראיית חשבון ומשפטים, מוסיף: "הניתוק על האסדה הוא קשה, וזה לא משנה אם אתה בעל משפחה או סטודנט. בהתחלה לא היה לנו קשר עם העולם החיצוני, למעט מכשירי הקשר עם הצבא. אחרי זה התקינו אנטנה של חברת אורנג' והצלחנו לדבר עם הבית - אבל עדיין בקושי רב. היום, אני לא מסוגל להתנתק ככה, להיות תלוי במזג אוויר בשביל לצאת הביתה".
באחת הפעמים שבהן אמור היה רועי להתחלף, השתנה מזג האוויר. הגוררת, שאמורה הייתה לאסוף אותו ואת שאר אנשי הצוות ולהביאם אל החוף, קיבלה הוראה שלא להתקרב למתקן וסבה על עקבותיה. באותו ערב אמור היה רועי להשתתף בחתונה של אחד מחבריו הטובים. הסערה נמשכה שלושה ימים, ורק בסיומה הגיעה הגוררת להחליף את אנשי הצוות. "קיבלנו על זה תוספת כספית מכובדת, אבל חוסר האונים הזה על האסדה הביא אותי לחפש מקום עבודה יבשתי," הוא מסביר.
"בכלל", הוא מבקש לעמעמם מעט את ההילה שסביב העבודה המאתגרת, "בשנים שעבדתי באסדה תמיד הייתה לי הרגשה של מתקן צבאי מבודד. יש שם הרגשה של ניתוק תמידי, אפילו ביום יפה אתה פותח את העיניים ורואה מסביב ים וברזל. אין קיוסק שאפשר לגשת אליו, אין ציביליזציה חוץ מצוות האסדה. ישנם החברים שנמצאים איתך בצוות האבטחה, שאת כולם הכרתי כבר מהצבא, וישנו הצוות של האמריקאים, שלקח זמן עד שלמדנו לעבוד איתם".
"בעיניי, הקושי הזה של המרחק והסיכון שהזכרתי הופכים את העבודה הזאת לעבודה עם טווח נשימה מוגבל", מסכם ארז. "עבודה סיזיפית, גם אם בחוץ היא נשמעת לחלק מהאנשים כרווחית מאוד".
