כאלף פדויי שבי חיים כיום בישראל ומנהלים מאבק יומיומי עם התחושות, המראות והקשיים הפיזיים והנפשיים שנצרבו בזיכרון. גם כעבור עשרות שנים מאז הנפילה בשבי, עדיין המכות, ההשפלות והעינויים צצים בהבזקים מלחיצים ברגעי לחץ – פוסט טראומה בשפה מקצועית. אורי ארנפלד ויואב בן דוד, חיילי נח"ל שנפלו בשבי המצרי והסורי במלחמת יום כיפור, וחברים בעמותת "ערים בלילה" המסייעת לפדויי שבי, סיפרו לנו על החיים בצד הלא נכון של הקרבות.
מוצב המזח, מלחמת יום כיפור
בערך 10 שעות לפני שהגיע אורי ארנפלד למוצב "המזח" - המעוז הדרומי ביותר בקו בר-לב - פרצה מלחמת יום כיפור. ארנפלד, חייל בסוף השירות הסדיר, בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, נשלח ערב המלחמה מרמת הגולן לתעלת סואץ כדי לתגבר את המוצבים.
"בצהרי שבת חצו מאות חיילי קומנדו מצריים בסירות את התעלה וניסו לעלות על המוצב. מיעוטם הצליחו להיכנס לתוכו", מספר ארנפלד. קרבות פנים מול פנים נערכו בתוך המוצב. "ביום שבת, אחרי שבמשך שבוע רצוף נלחמנו בלי הפסקה, קיבלנו בקשר פקודה להיכנע". כוחות חילוץ לא יכלו להגיע ל"מזח". פצועים דיממו למוות. "אלוף הפיקוד העביר לידינו פקודה משר הביטחון למסור את עצמנו לידי אנשי הצלב האדום, מהסיבה שצה"ל לא יכול להגיע אלינו. לא היה מה להתלבט; אחרי שבוע לחימה נותרנו בלי אוכל, בלי שינה, בלי טיפול רפואי ובלי תחמושת".
"חטפנו מכות כבר בדרך לכלא"
הפסקת האש בגזרה הגיעה בבוקר ואיתה באו אנשי הצלב האדום על סירות ונערך בתיווכם טקס כניעה בו הורד דגל ישראל מעל המוצב ונתלה במקומו הדגל המצרי. ארנפלד קיפל את הדגל ומסר אותו לידי הקצין המצרי. "העמיסו אותנו על הסירות וחצינו לצד השני של התעלה. בפאתי העיר פורט תאופיק סידרו רשימות וניירת ולקחו אותנו לכלא עבסייה בקהיר, בידיים אזוקות וראש מכוסה בברדס שחור". שעות הנסיעה מהתעלה לקהיר סיפקו לחיילים המצרים הזדמנות להחטיף את מכות הראשונות.
"בעבסייה נזרקתי לתוך צינוק בו ביליתי שלושה חודשים, כשמידי פעם הוצאתי לחקירות. בחקירה אתה נשאל בעברית או בערבית על נושאים צבאים, אזרחיים, כל מיני דברים שלחייל פשוט בכלל אין מושג לגביהם. המטרה היא לגרום ללחץ על השבוי. בדרך כלל מתלווים עינויים לחקירות במידה והשבוי לא עונה כראוי על השאלה. יש עינויים פיזיים ויש עינויים פסיכולגיים. הפיזיים קשים וכואבים אבל חולפים מהר – מכות, עקירה של ציפורניים, מכות חשמל".
העינויים הפסיכולוגיים מכאיבים בדרך אחרת. "מים נשפכים בכמויות על הרצפה במשך ימים, אבל אתה לא מקבל לשתות. יום אחד ערכו לי הוצאה להרוג כשגילו שלא סיפרתי שאני משתייך לצנחנים: הוציאו אותי לחצר, הורידו אותי על הברכיים, דרכו אקדח וירו לי ליד האוזן. לא היה לי ספק שאני מת. זה מסוג הדברים שמלווים את הבן אדם כל החיים. עינוי פסיכולוגי לא מגליד כל כך מהר", אומר ארנפלד, 38 שנה אחרי השבי.
ידעת איך נגמרה המלחמה כשהיית בשבי?
"לא, המצרים כל הזמן טיפטפו לנו שהם כבשו את אשדוד ותל אביב. בן אדם במצבי קיצון לא חושב על דברים שלא קשורים לקיום הספציפי שלו באותו רגע, אז לא התעסקתי בשאלה הזאת. אבל מהר מאוד לומדים לסנן את מה שאומרים לך בשבי".
ארנפלד הגיע לשבי עם רסיסים בכל פלג הגוף העליון. המצרים לא טיפלו בו והפצעים הזדהמו והחמירו עם העינויים. "העור בכפות הרגליים נקרע מהצלפות הבמבוק והזדהם בעקבות הסניטציה הנמוכה והרצפה המטונפת. יום אחד קרעתי חתיכת פח קטנה וחלודה מהדלת וניקזתי בעזרתה מוגלה מהפצעים. למרות שהפח היה מזוהם זה הציל אותי. ובראש נלחמתי במחשבות הקשות שבאו כדי לא להיכנס לדיכאון". גם נגד הבדידות נפתחה חזית: "תקשרנו בינינו באמצעות דפיקות על הקירות או בזמן שהיו מוציאים אותנו בבוקר כדי לרוקן את סיר הלילה שלנו והיינו נפגשים לכמה רגעים ליד בורות השופכין".
לא חיכו פרחים בחזרה לארץ
יום השחרור מהשבי התחיל כמו סתם עוד יום של חול. "פחות משעתיים לפני השחרור נפתחה דלת הצינוק ואמרו לי 'לך תחליף מדים בערימת בגדים שבחצר'. אבל אמרו לי את זה עשרות פעמים, אז לא האמנתי עד שעליתי על האוטובוס לשדה התעופה בקהיר".
ארנפלד מתאר את החזרה לארץ כרגע עגום. "איך שהגענו התחיילנו והעלו אותנו על מדים. אחרי כמה שעות לקחו אותנו ל"בית הבראה" שלמעשה היה מתקן חקירות של ביטחון שדה, ואנשים העבירו שם שבועות בחקירות".
השבי ממשיך להשפיע החיים שלך?
"בוודאי, לא סתם העמותה שלנו נקראת "ערים בלילה". כמעט רוב השבויים לא מצליחים להירדם. יש לזה סיבות שנטועות בשבי: בכל פעם שנפתחה דלת הצינוק הייתי צריך לעמוד דום ליד הקיר ולקבל את פני הסוהר. גם היום אני בקושי ישן, הולך לישון בחצות לשעה-שעתיים ומתעורר".
יואב ארנפלד, ממקימי עמותת "ערים בלילה", פרסם בתחילת השנה את ספרו "שבוי בפקודה" (הוצאת כתר) המתאר את סיפור הנפילה בשבי.
8 חודשים בצינוק בדמשק
"ישבנו בצהרי יום שבת מתחת לעץ תאנה, הרגשנו כמו בפיקניק. פתאום התחילו להפגיז אותנו", מספר יואב בן דוד, חייל נח"ל במלחמת יום כיפור שסופח לחטיבה 7 של השיריון עם תחילת הקרבות.
"קפצנו לטנקים שלנו ונסענו לתל סאקי שברמת הגולן. הלילה כבר ירד, ונתקלנו בכוח הסורי שחדר לתוך הרמה – כל האוגדה הסורית הדרומית פלשה לכיוון נפח. הסתערנו לעברם עם שמונת הטנקים שהיו לנו רק אחרי שהם הגיעו למרחק 100 מטר מאיתנו והבנו לפי הצללית של הטנק שהם סורים ולא ישראלים". הכוח של בן דוד חיסל ארבעה טנקים ואיבד ארבעה. "הסורים שלחו עוד כוחות לכיוון התל וטחנו אותנו עם ארטילריה. אחד הפגזים פגע בטנק שלנו והדליק אותו. הטען קשר נהרג ואני קפצתי החוצה. כוחות חי"ר סורי הקיפו אותנו, נלחמנו עם הנשק האישי עד שנגמרו לנו הכדורים. לא היה סיכוי לחילוץ – אנחנו היינו המחסום האחרון".
בלילה תפסו בן דוד וצוות הטנק שלו מחסה בתוך מחפורת עפר. "כשעלה האור ראינו שאנחנו 30 מטר פנים אל פנים מול פלוגת סיור סורית. רימון נזרק לעברנו, התגלגל והתפוצץ ליד תותחן הטנק שלנו שנהרג. אני ומפקד הטנק נעמדו והרמנו ידיים. ירו לי בזרוע. הם קראו לי להתקרב אליהם ואז עשרה חיילים סורים הקיפו אותי והתחילו להרביץ לי ולצעוק".
אתה מספר את זה באופן יבש ונטול רגש. אין רגשות בזמן הנפילה?
"כלום. אתה מנותק לגמרי, אין לך מושג מה קורה. פיזית קלטתי מה קורה, אבל נפשית הייתי במקום אחר. במשאית שלקחה אותנו לדמשק שרתי לעצמי שירים של להקת "כוורת", שזמן קצר קודם לכן הייתי בהופעה שלהם".
טנק ישראלי ירה לעבר השיירה הסורית שעשתה דרכה לדמשק עם השבויים ובמזל החטיא. העיניים והידיים של בן דוד היו קשורות ורק בסוף תקופת השבי, אחרי שמונה חודשים, כשנלקח לשדה התעופה ראה את רחובות דמשק. "דמשק נראתה ב-74' כמו שכם של שנות החמישים; עיר ערבית שתקועה בעבר".
"לא משנה מה עשו לי, לא סיפרתי להם כלום. ככה חינכו אותי"
בן דוד הובל למרתף במשרד ההגנה הסורי בדמשק. "זרקו אותי על הרצפה בצינוק, הכניסו לי מכות עד שהתעלפתי". כשהתעורר מצא את עצמו עירום, שוכב על הבטן, קשור בידיים וברגליים, ומיד נלקח לחקירה. "הסורים חשבו שאנחנו טייסים. ואני כולה נהג טנק – 'אומרים לי סע ימינה, סע שמאלה', מה כבר ידעתי לספר. אפילו איפה נתפסתי לא הייתי מוכן לגלות וחטפתי על זה מכות - למרות שזה בכלל לא סודי, אבל ככה חינכו אותנו, לא לספר כלום. גדלנו על אורי אילן ועל מיתוס ה"לא בגדתי". בחקירות הראשונות, כמו כולם, חטפתי הרבה. השיטות מגוונות: קת רובה לראש, בעיטות ופלאקות – קושרים אותך הפוך, הרגליים בתוך לולאות ומצליפים על כפות הרגליים עם מקלות במבוק. אחרי שבועיים של חקירות, הם כנראה הבינו שאני רק קיבוצניק מגדל בננות שלא מבין הרבה בצבא והחקירות התמעטו".
לסוהרים הסורים התברר כי אין ברשותם מספיק צינוקים, אז אחרי שבועיים הם הכניסו את בן דוד יחד עם 30 שבויים נוספים לחדר אחד. קופסת בטון בגודל 30 מ"ר עם שני חלונות קטנים בגובה ארבעה מטר. "אם רצינו להציץ החוצה נעמדו אחד על הכתפיים של השני".
התא הקטן הפך למיקרוקוסמוס אבסורדי של חברה דמוקרטית מפותחת. "פיתחנו מנגנונים שאחראים על חלוקת האוכל, תורנים שאחראים על שטיפת כלים וארגון מקומות שינה. פתחנו חוג אנגלית ומתמטיקה, אלתרנו קלפי משחק מקרטונים של משחת שיניים. אסור היה לנו לאבד צלם אנוש ולטרוף אחד את השני – היינו חייבים לארגן חיים קבוצתיים".
השמועות פרחו בתוך התא הצפוף. "אחד השבויים אמר יום אחד שאנחנו משתחררים עוד 23 יום. שאלנו אותו איך אתה יודע, והוא אמר שלפי הסבונים – נתנו לנו הרי 23 סבונים וכל יום נגמר לנו סבון אחד. היו מי שהאמינו בזה, עד שנגמרו הסבונים והסוהרים הביאו לתא עוד שק מלא בסבונים וקילקלו את הפנטזיות".
"על השחרור המתוכנן ידעתי שבוע מראש. פיתחתי מערכת יחסים עם אחד הסוהרים שדווקא היה בסדר ולא הרביץ לנו. הוא אמר שהוא יוצא לחופשה, וכשהוא יחזור אנחנו כבר לא נהיה כאן כי הולכים לשחרר אותנו. צה"ל שלח לנו בתקופת השבי חבילות שי – השמדנו הכל לפני השחרור כדי שהסורים לא יהנו מזה". בן דוד התרגש רק כשראה את מסלול הנחיתה של נתב"ג, כשהמטוס השוויצרי שהביא אותו מסוריה התכונן לנחיתה. "עד אז לא האמנתי, חששתי שהסורים יתחרטו באמצע".
גם היום יש לשבי השפעה על החיים שלך, 38 שנה אחרי?
"ברור. יש דברים שאני נמנע מהם. ישיבה בחדר סגור עם הרבה אנשים גורמת לי ללחץ פנימי עמוק. קשה לי לתכנן תוכניות ארוכות טווח. כשחולמים על זה בלילה התחושות נשארות אותו הדבר – חוסר השליטה, אי הוודאות, הפחד".
יש טיפול?
"אני בקבוצה ניסיונית של משרד הבריאות לטיפול באמצעות קנביס רפואי יחד עם עוד 120 איש שסובלים מפוסט-טראומה. כבר שלוש שנים שאין לי חלומות, אבל לאחרונה הניסוי הזה נעצר בהוראת אגף השיקום. כנראה הם מעדיפים שנשלם על תרופות יקרות. הקנביס שינה לי את החיים. קודם כל, אני ישן בלילה. שנית, זה ממסך את כל החלומות המלחיצים, השקט הפנימי והריכוז עולים. עד השימוש בקנביס התרגלתי שנים שלא לישון".
איך מתמודדים עם פוסט טראומה?
פרופסור זהבה סולומון מאוניברסיטת ת"א וכלת פרס ישראל לעבודה סוציאלית, ערכה ב-15 השנים האחרונות סדרת מחקרים עם עשרות פדויי שבי ובדקה תוצאות נפשיות ורפואיות של נפילה בשבי. "מצאנו ששיעור התמותה של פדויי שבי גבוה פי ארבעה משל גברים אחרים. ישנה האצה של תהליכי הזקנה", מסבירה סולמון. "תסמונת פוסט טראומטית זה החותם הנפשי שנותר באנשים בעקבות חוויה מזעזעת. חלק מהשבויים ממשיכים להרגיש בשבי למרות שהם כבר לא שם, חלקם חווים פלאשבקים. סוג נוסף של סימפטומים מלווים בהימנעות מדברים שמזכירים את השבי: אתה לא רוצה לראות עגבנייה, אבטיח, או ללבוש סוודר אדום - כי זה מזכיר לך דם, ומנגל יכול להזכיר לך גופות חרוכות". בינתיים, קשה שלא לחשוב מאילו דברים יעדיף להימנע מישהו שבחודש הבא יסגור 5 שנים בשבי, כאשר יחזור סוף סוף הביתה.
בחודש הבא יצא הספר החדש של עמותת "ערים בלילה" המסייעת לפדויי שבי - "ללכת שבי בשביל ישראל" - בו מתוארים 30 מקרי נפילה בשבי של חיילים.