לוס אנג'לס היא עיר משוגעת. עיר של כוכבי טלוויזיה מסוממים ואלכוהוליסטים עשירים, ועיר שבה מי שממש משעמם לו ביום ראשון בבוקר, יכול להרביץ בהנאה חוקית למשועמם אחר. חבר שלי שגר שם, שבדרך כלל משמש כקבלן גינון עצמאי, הופך בסופי השבוע ללוחם אמיץ וחרמן בארגון שמרגיש כמו כת דתית ונקרא Dog Brothers, אחוות הכלבים. בעקבות השתתפותו בכת, הוא קיבל לאחרונה שם חדש: Desert Dog Omri Jr.
הקשר בין כלבים ופיצוצים התחיל עם תלמיד ידוע של ברוס לי ואחד הכוכבים של עולם אומנויות הלחימה בחוף המערבי של ארה"ב – דן אינוסנטו. בשנות ה- 80 הסוערות התקיימו וויכוחים סוערים בקרב התלמידים של אינוסנטו, ובקרב פסיכופטים אחרים מהתחום כמו ג'יימס קיטינג, בשאלה: "מי יותר חזק?"
הכוונה הייתה לבדוק באופן ריאליסטי את המיומנות האישית של הלוחמים ואת איכות הטכניקה הנלמדת – בקרבות אמיתיים ובלי חוקים. מה שבאמת עניין את החניכים השרוטים של דן אינוסנטו הוא האם שיטות הלחימה הפיליפיניות, אלה שמשתמשים בהן במקלות ובסכינים, באמת עובדות. מכיוון שזה משהו שקשה לבדוק אותו אחד על השני עקב סכנה לפציעות או מוות, הלוחמים הנחושים ארגנו מסמך חוקי ומחייב שפותר את המארגנים מפני תביעות בעתיד. מועדון אחוות הכלבים יצא לדרך.
על כלבים, מקסיקניות מטורפות ואנשים עם חור במצח
בזמן שביקרתי בלוס אנג'לס הלכתי ערב אחד עם החבר ההוא שלי, Desert Dog Omri Jr, כדי לצפות בפעילות הארגון. כבר בכניסה למגרש החנייה הרגשתי שאני נכנס לסרט מדע בדיוני: עשרות טיפוסים עם פאות לחיים ענקיות הסתובבו עם מקלות מפחידים והתחבקו אחד עם השני. תופי ג'מבי אפריקאים דפקו בראש ואולם ספורט מקומי הפך לזירת קרבות בסגנון הקולוסאום: אנשים מוטרפים עם קסדות סייף ומקלות פיצצו אחד לשני את הצורה ואם המקל נופל או שהטווח מאפשר, הקרבות עוברים ללוחמת קרקע בסגנון הג'יאוג'יסו הברזילאי: הכנעות אכזריות ואגרופים לפנים.
בגלל שאין חוקים והכול מותר, ראיתי הרבה דם מתחת לקסדות של המפסידים. אנשים הסתובבו עם סימנים כחולים על הידיים והרגליים כמו אחרי הפגנה אלימה שפוזרה בכוח על ידי מג"ב בכפר בילעין – ובכל זאת הם נראו מאושרים.
המארגן של הקרבות וראש השבט הסתובב בשטח כל הזמן והקפיד להדגיש שהוא לא שופט ושאין מנצחים או מפסידים. הוא היה מחבר במהירות בין זוגות לוחמים, הכריז על קרבות, וחיבק בכוח והמון אהבה את כל מי שהיה מספיק קרוב אליו.
בתוך כל זה, הסתובבו בין הלוחמים שותתי הדם מקסיקניות נדיבות מחשוף. המקסיקניות האלה, כך הסביר לי החבר שלי, באות למקום הזה כדי לחזר אחרי הלוחמים הקשוחים. מסתבר שזה המנהג במקום; הבחורות מסתכלות על כל עניין המכות כאל דרך רוחנית מהמדרגה הראשונה להתחבר עם האני הפנימי, ללמוד על עצמך ולהתקדם בחיים. כמו שאני ראיתי את זה, הבחורות האלה היו לא שפויות, ריח הדם עם הבירות עלה להן לראש והן קיבלו ויברציות ממה שרוב הבחורות בישראל היו מקיאות ממנו.
כאילו כדי לאשר את המחשבות שרצו לי בראש, באותו רגע בחור עם חור מלא דם במצח עבר לידנו, עם חיוך פסיכי על הפנים ומקסיקנית תלויה לו על הזרוע.
ואז קיבלתי נבוט ליד
אחוות הכלבים היא אחת הזירות הכי אלימות בעולם. אמני לחימה משלל סגנונות – נינג'ות, לוחמי רחוב, סכינאים, שוטרים ובעיקר מי שמתעניין בלחימה בנשק קר – מקפידים לבדוק את כישוריהם מול מבחן המציאות. בקהל ראיתי גם משפחות הזויות שבאו לעשות פיקניק עם בירות ונקניקיות תוך כדי צפייה באב המשפחה או הבן נשחטים עם מקל בראש.
המקסיקניות מצאו אותנו אחרי זמן מה, מתודלקות בבירות וטקילה ועם בן דוד נמוך ורחב עם קרחת וקעקועים על הצוואר. מסתבר שהוא מאד נחמד ואוהב את ישראל ומחפש בן זוג להתפתחות רוחנית. חבר שלי, שהיה גדול ממנו בראש, הסביר בנימוס שהוא צריך ללכת למקום אחר. הבן דוד הפנה מבט שואל אליי.
הסברתי שאין לי רקע מעשי בקרבות עם נשק קר ואין לי קסדה ואין לי רצון להתפתחות רוחנית הקשורה באצבעות שבורות וחדרי מיון. אבל המקסיקניות השיכורות נשענו עלי עם החזה הנדיב שלהן ופתאום הבן דוד נראה לי כמו גמד לא מאוד מזיק עם מקלות קצרים. בדיוק ברגע הזה חבר שלי חזר עם נבוט ארוך, והסביר לי שיש לי סיכוי טוב בגלל הפרשי האורך. הוא גם הודיע לי שהוא כבר רשם אותי לקרבות. חבר טוב, באמת.
הסכמתי כי היה לי ניסיון של קרבות מגע, כבר חטפתי כמה נוקאאוטים לאורך השנים וצלעות סדוקות והעיקרון של עולם הלחימה היה ברור לי: מי שגדול בגוף ובמשקל ינצח. הבעיה, ידעתי, היתה המקלות. למעט כמה שיעורים מגוחכים בצבא עם הרובים, בהם התאמנו בדקירת שקי שינה ואויבים דמיוניים, לא יצא לי להילחם עם נשק קר. הבנות הרגישו את ההיסוס ודחפו לי את השדיים שלהן בתוך הגב ונזכרתי לפתע בכמה שיעורים מהגדנ"ע מהתיכון. "איפה חותמים?" שאלתי בלחש.
מזל שבאחוות הכלבים אין דבר כזה, להפסיד
לחצנו ידיים, שמתי את הקסדה החבוטה על הראש וכפפות שחורות של קנדו, והלכנו לראש השבט. זה השלב שבו למדתי שהבן דוד הגמד מתאמן כבר כמה שנים בארניס ושיטות לחימה פיליפיניות וזה הקרב השישי שלו. לא רציתי לשאול אם ניצח כיוון שאין מנצחים ואין מפסידים והכול תהליך רוחני, אבל זה גרם לברכיים שלי לרעוד באופן כמעט מורגש.
בדרך כלל, לפני שכל קרב בכל אומנות לחימה מתחיל, השפתיים מתייבשות והאוויר הופך קשה לנשימה. במקרה הזה היתה לי על הראש גם מסכה מסריחה, אז היה עוד יותר קשה לנשום. גירד לי ולא ראיתי כלום. תופים, מחיאות כפיים, חיבוקים ויאללה הקרב מתחיל...
דבר ראשון זזתי אחורה כדי להתרחק ולהבין מה קורה ומה הקצב של המשחק. החזקתי את הנבוט הארוך ביד ימין עם רגל שמאל קדימה וחיכיתי שהגמד יתקוף, כדי לתת לו בומבה בראש (לא חזק - בכל זאת אני מתכנן על בת הדודה שלו). הגמד נראה קצת עצבני עם המסכה הכבדה, מקפץ מרגל לרגל, מסובב את המקלות כמו בקרקס והדבר הבא שהרגשתי היה מכה נוראית ברגל – הבן זונה הגיע משום מקום ופיצץ לי את הירך. טוב שהייתה מסכה ויכולתי לבכות בשקט מהכאבים.
החלטתי לתקוף ולהשתמש באורך המקל שלי כיתרון. הירך בערה ולא הצלחתי לנשום מרב לחץ, קיללתי את החבר שלי הבן זונה עם המקסיקניות שלו והסתערתי בכל הכוח. הנקניק ברח כמו כלב, מתיש אותי, והזיעה נכנסה לי בעיניים. התקפות סרק. חסימות. פתאום אני חוטף מכה בראש שמפרקת לי את הקסדה, אני על הרצפה, הנבוט שלי נפל - הלך עליי. הגמד מוריד את המסכה ונותן לי יד – אולי זה תרגיל מלוכלך? – אבל ראש השבט פתאום מחבק אותי ואני מתחיל להבין שזה נגמר ונשארתי בחיים, אומנם עם רגל אחת חצי משותקת ובומבה נוראית בראש, אבל אין ספק שעברתי תהליך רוחני. ברור לי שהפסדתי, אבל מצד שני באחוות הכלבים – אין מנצחים ואין מפסידים.