חטיפות מסתוריות, מכתבים מוצפנים, סיפורי כיסוי ויכולת להמשיך ולחולל טרור לאורך שנים ארוכות. אחרי שבישראל נתפס השבוע מי שכונה על ידי המשטרה "רוצח סדרתי", חזרנו לסיפורם של ארבעה מהפושעים האלימים ביותר שידעה האנושות במאה השנים האחרונות
אילן קפרוב | mako | פורסם 14:26 29.11.12
נשמות אפלות ומעוררות אימה הסתובבו בעולם הרבה לפני ששמענו על סיפורו של "האלמן הסדרתי" שמעון קופר, אבל המחשבה שרוצחים סדרתיים עדיין מסתובבים בעולמנו, החזירה אותנו לסיפורים על כמה מבני האדם היותר אכזריים שהסתובבו בינינו אי פעם: חלקם נתפסו רק אחרי שקורבנות רבים שילמו את המחיר וחלקם מעולם לא עמדו למשפט.
ג'ק המרטש
שנות פעילות: ? - 1888. מספר קורבנות: 5
ג'ק המרטש|צילום: sognandolondra.comזה לא שאנחנו מעודדים אתכם להתנסות בקריירה כזו, אבל אם חיפשתם את המדריך השלם ליצירת מיתוס הגעתם למקום הנכון. אגדת ג'ק המרטש היא שילוב בלתי אפשרי של מסתורין, אכזריות בלתי נתפסת ושמועות שהפכו לעובדות. רוצחים סדרתיים היו קיימים הרבה לפני האלמוני הסאדיסט מלונדון, אבל תזמון הוא הכל בחיים: בעיקר בענייני פלילים. ג'ק עלה לתודעה בתקופה בה התקשורת הלכה ותפסה מקום מרכזי יותר ברחבי הקהילה, שאחוזים גדולים ממנה החלו ללמוד קרוא וכתוב. אנשי המדיה החדשה הסתערו על סיפורי האימה המתרחשים ברחובות העיר כאילו היו נקניקיות באיקאה, סיקרו בהרחבה כל חקירה וכל פרסום על ידי המשטרה אובדת העצות, והקנו לרוצח נשים קודר מאפיינים רומנטיים של גיבור תרבות.
פעילותו המתועדת של "ג'ק המרטש" כוללת חמש קורבנות, כולן "נערות עובדות" שפעלו ברחובותיה המטונפים של לונדון הישנה. הכל החל ב-31 לאוגוסט, 1888, כשמרי אן ניקולס (43) נמצאה מוטלת מחוץ לאורווה בשכונת ווייטצ'אפל בלונדון. גופה של זונה שמתגלה לאור בוקר, לא נחשבה לחדשות מסעירות באותם זמנים, אבל מה שמשך את תשומת הלב הפעם הוא אופן הרצח. גרונה של ניקולס נחתך פעמיים באכזריות משמל לימין על ידי סכין ארוכה וחדה, חיתוכים חדים נוספים נמצאו באזור הבטן והדם נוקז מהגוף כמעט לחלוטין. בתוך חודשיים נוספו עוד ארבעה קורבנות לרשימה (שתיים מהן באותו יום – 30 לספטמבר), האחרונה שבהן הייתה מרי ג'יין קלי ב-9 לנובמבר, שנמצאה במצב הקשה מכולן. במקום לגרום לכם לפלוט את ארוחת הבוקר, מספיק שנציין ש"מלאכת ההרכבה" ארכה שעות ארוכות.
על מה 200 שקל אה?|צילום: wikipedia.orgהמיתוס סביב ג'ק נמשך עם אינספור רמזים, עדויות, פרטי מידע ובעיקר מכתבים שנשלחו אל משטרת לונדון. חלק מחוקרי התופעה טוענים שלפחות כמה ממאות המכתבים אכן נשלחו על ידי הרוצח, אחרים בטוחים שהכל חלק ממתיחה. לא פחות מ-31 אנשים נחשדו לאורך השנים כמי שעמדו מאחורי הכינוי המאיים, ביניהם: נשים, מנתחים, ספרים ואפילו נסיך הכתר אדוארד, לימים אדוארד השמיני. 13 קורבנות נוספים נמצאו מתאימים לשיטת הפעולה של "המרטש" בשלוש השנים שלאחר הרצח האחרון, אך אף אחד מהם לא אושר רשמית.
הזודיאק
שנות פעילות: 1962-1977. מספר קורבנות: 5
תגיד עוד פעם: נו, זכית בלוטו, תעשה מצווה|צילום: wikimedia.orgאם ג'ק המרטש היה סתם סלב וואנאבי, הזודיאק כבר היה מומחה ליחסי ציבור. האיש שהחריד את תושבי קליפורניה במשך 15 שנים פלירטט עם התדמית התקשורתית שלו, וידע בדיוק איך להעצים אותה. התיעוד היחיד היחיד שלו נוצר הודות לספק תקלה, ספק רצון לאפשר למישהו לתאר את הקלסטרון שלו. בספטמבר 1969, עצרו ססיליה אן שפרד ובריאן קלווין עצרו את מכוניתם לצד אגם פסטורלי במחוז נאפה, כשאדם חבוש ברדס מרובע הפתיע אותם ודקר כל אחד מהם שמונה פעמים. ססיליה לא שרדה את הלילה ובריאן נותר העד היחיד שזכה לראות את הרוצח ברדס אל פנים, ולהישאר כדי לספר על כך. במהלך 12 החודשים הבאים המשיך זודיאק לארוב לזוגות מתבודדים ורצח ארבעה מהם, כששניים נוספים שורדים את המתקפה. אבל את האימה האמיתית הוא שמר לאפקט הפסיכולוגי, אותו טרח לתחזק בקביעות.
החלק המפורסם והידוע מכולם בפסיכולוגיה הזו היו מכתבי הזודיאק, שהראשון שבהם הגיע למערכות העיתונים ולמשטרה ב-1 לאוגוסט, 1969. המכתבים הכילו מסרים מוצפנים בקוד סתרים, ונחתמו בסימן הכוונת, שהפך לסמל המסחרי של הרוצח. זה היה גם המכתב היחיד שפוענח מבין הארבעה שנשלחו על ידו: "אני אוהב להרוג אנשים כי האדם הוא החיה המסוכנת ביותר שניתן להרוג", נכתב. וגם: "לא אתן לכם את שמי כי אתם רק תאטו אותי בניסיון לאסוף את העבדים לחיי הנצח שלי". לאורך השנים התקבלו ברשויות החוק עשרות גלויות, מברקים וכרטיסי ברכה מוצפנים, בסגנון: "קוראים לי...", ומיד לאחר מכן קוד בן 13 תווים. בתחתית כל תקשורת כזאת נהג לעדכן את התוצאה מול המשטרה. במכתבו האחרון היא עמדה על "אני – 37, משטרת סן פרנסיסקו – 0".
להלן פתרון בחינת הבגרות בלשוןואכן 37 מקרי רצח לא מפוענחים נוספים יוחסו לאורך השנים לרוצח המסתורי. חמישה מהם נראים זהים לחלוטין למודל הפעולה שלו, אחרים עשויים היו להיעשות על ידי חקיינים. חשודים באו והלכו לאורך השנים, אך עד היום אין למשטרה מושג לגבי זהותו. ב-2007 הונצח המרדף הארוך וחסר התוצאות אחריו ב"זודיאק", סרטו עטור השבחים של דייויד פינ'צר.
טד באנדי
שנות פעילות: 1974-1978. מספר קורבנות: 35
אני זה הבאנדי שלא מכר נעלייםבעולם מושלם היה טד באנדי אמור לשבת גם היום על כסא הפסיכולוג, ללעוס עט ברוב חשיבות עצמית, ולשאול את האיש שמולו "איך הוא מרגיש עם זה". אבל העולם רחוק מלהיות מושלם (עובדה, קייט אפטון שם ואנחנו פה), וכך הפך מצטיין הפקולטה לפסיכולוגיה, עורך דין מצליח ואחד האנשים המקושרים יותר בארצות הברית לסיוט הגדול ביותר שלה בסוף שנות ה-70. אמריקה, שבדיוק התאוששה באותן שנים מזוועות הזודיאק, עמדה להכיר צד אכזרי וברוטאלי הרבה יותר שלה. כלפי חוץ היה באנדי ביישן ומופנם, חסר כישורים חברתיים. הצד השני היה של קרימינל שהרגיש הרבה מעל לחוק, מגניבות קטנות בהן הצטיין בנעוריו ועד הצצה לחלונות של נשים שכנות. אבל הטריגר ששינה את חייו התגלה בשנתו הראשונה באוניברסיטה ומזכירה פרק ממוצע של "היפים והאמיצים". בתקופה הזו נתקל באנדי במסמכים שהבהירו לו כי סבו וסבתו, שגידלו אותו, הסתירו ממנו את העובדה שמי שחשב שהיא אחותו, הייתה למעשה אימו הביולוגית. הגילוי טלטל את טד ועל פי חוקרים רבים נטע בו את הרצון לנקום בנשים.
באנדי טיפח לשלמות את תדמית "נער הזהב" המוצלח באוניברסיטה, בהצטרפות לפוליטיקה ובקשרים שיצר בחלונות הגבוהים. הדעות לגבי מתי בדיוק החלו הרציחות שלו חלוקות, בעיקר בגלל עשרות העדויות הסותרות שמסר. אבל הרצח הראשון שמיוחס לו רשמית נערך בינואר, 1974, כשהתגנב לחדרה של ג'וני לנץ בת ה-18, רקדנית וסטודנטית מצטיינת. אחרי שחבט בראשה עם מוט ברזל, תקף אותה מינית עד מוות באמצעות קרש עץ שתלש ממיטתה. הרציחות הבאות הפכו מדויקות יותר בעזרת דפוס שיצר לעצמו. הוא נהג לעצור את ברחוב ולבקש בנשים שיעזרו לו לסחוב ספרים על חלקו האחורי. ברגע שנכנסו פנימה, נהג לחבוט בראשן ולקשור אותן, לפני שהוליך אותן ליער, שם אנס וחנק אותן באכזריות. בחלק מהמקרים נהג לקחת עמו "מזכרות" מקורבנותיו - ראשיהן הכרותים.
די, כבוד השופט, אתה לא צריך לקום בשבילימסע הרצח המטורף של באנדי נמשך גם לאחר שנתפס וזוהה במסדר על ידי קרול ראדג', הקורבן היחיד שהצליח לברוח מידיו. בעודו ממתין לתחילת משפטו נמלט מספריית הכלא, נלכד, וברח שוב דרך תא האוורור בתאו. שבועיים לאחר מכן רצח צמד בנות מאחוות צ'י אומגה, פצע קשות שתיים נוספות, ולסיום שמר את האונס והרצח הנורא מכל: זה של קימברלי ליץ', בת ה-12. כשנתפס בפעם השלישית לא הראה כל נכונות נוספת לברוח. הוא לימד את עצמו משפטים, ונראה מאושר משחזור מעשיו בבית המשפט, כשהוא מבקש בחיוך מהעדים להקפיד לדייק בפרטים. ב-24 לינואר הוצא להורג בכיסא חשמלי.
ג'ון וויין גייסי
שנות פעילות: 1972-1978. מספר קורבנות: 33-34
בתמונה: מישהו שלא תמצאו בחוברת המקצוענים הבאה|צילום: wikipedia.orgאם נקודת השבר של טד באנדי היה נעוץ באמו, החלק האפל בנשמתו של ג'ון וויין גייסי התחיל כנראה ביחסיו עם אביו, אלכוהוליסט שנהג להתעלל באלימות מילולית ופיזית במשפחתו. הוסיפו לכך את העובדה שמחלת ילדות מנעה ממנו לקחת חלק בפעילויות פיזיות בבית הספר, ותקבלו את כל הסיבות לחסך באהבה שעשויות להוביל לתגובה קיצונית. ב-1964 נראה היה שמצא את מה שחיפש, כשנישא למרלין מאיירס, בת עשירים, שאביה רכש שלושה סניפים של רשת המסעדות "קנטאקי פרייד צ'יקן", על מנת לאפשר לשניים לעבוד בניהולם. אלא שכל זה היה בסך הכל סיפור כיסוי להתנסותו ביחסי מין הומוסקסואלים ראשונים בדיוק באותה תקופה. בתקופת ניהולו את המסעדה, נהג להציע לעובדים הקטינים להצטרף אליו לערב של שתייה וצפייה בסרטי פורנו, שבסיומו היה מנסה לשכנע אותם לקיים איתו יחסים. באחד המקרים סיפר אחד מקורבנותיו על המתרחש לאביו, שפנה לרשויות. גייסי הורשע בביצוע מעשה סדום ונשלח לכלא ל-10 שנים.
בפועל בילה גייסי רק שנה וחצי מאחורי הסורגים, לאחר שבקשת החנינה שהגיש התקבלה. על אף שהבטיח לשנות את דרכיו, מצבו בעקבות מות אביו וגירושיו מאשתו (אותה לא ראה שוב לעולם) רק החמיר בכלא. שנה וחצי בלבד לאחר שחרורו אסף את טימותי ג'ק מק'קוי, בן ה-15, מאוטובוס תיירים בשיקגו, והציע לו לבלות את הלילה בביתו לפני שיחזור להמשיך בטיול לאומהה. מאוחר יותר טען שהתעורר בבוקר ומצא את מק'קוי עומד ליד דלת החדר שלו כשבידו בסכין מטבח. הוא זינק על הצעיר, שלא הראה כל סימני התנגדות, דחף אותו על הרצפה ודקר אותו שוב ושוב עד שמת. רק לאחר מכן, כשנכנס למטבח, גילה שולחן ערוך לשניים עם ביצים ובייקון כארוחת בוקר. גייסי טען שהמעשה רוקן אותו מאנרגיות, אבל העניק לו עונג מיני חסר תקדים. "כאן הבנתי שהמוות הוא החוויה האולטימטיבית".
באסה, תמיד אמרתי שאני לא בחור פוטוגני|צילום: wikipedia.orgגייסי הצטרף למועדון ליצנים מקומי בשיקגו, שנהג להופיע בחינם באירועי צדקה ובבתי חולים של ילדים. סיפור הכיסוי הזה אפשר לו לקנות את אמונם של ילדים רבים, שנהג לאסף ברכב הליצנים ששכר לעצמו, אז נהג להביא אותם לביתו, לאנוס ולרצוח אותם באכזריות. עם התגברות מקרי היעלמות הילדים, החלה המשטרה לעקוב אחרי חשודים פוטנציאליים, ועברו של גייסי הפך אותו למטרה. אלא שבשלב הזה הוא כבר הרגיש כל כך בטוח עד שנהג להזמין את הבלשים לארוחות בביתו, ולהתגרות בהם על כך שהם מבזבזים את זמנם. באחד המקרים הבחין אחד הבלשים בריח מוזר העולה מפתח חימום בבית. הוא חזר עם צו שופט לחיפוש, ונכנס לחלק התחתון של הבית בזמן שגייסי היה מחוצה לו. שם, בפתח קטן ומוסתר, הסתתר לו מחבוא של עשרות חלקי חלקי גופות מבותרים של נערים מגילאי 9 ועד 20.
כשנעצר והודה, סיפר גייסי שהחביא את חלקי קורבנותיו בכל רחבי הבית וגם בנהר. בשיאו של התהליך נהרס ביתו כליל וחיפושים נרחבים נערכו בנהר, שם נמצאו עוד ועוד קורבנות. גם עם כל העדויות הנוראות הללו, המשיך גייסי להתעלל ברשויות החוק מבית הכלא. 14 שנים רצופות ניהל את מאבקו המשפטי, משנה את גרסתו לעיתים קרובות כדי לדחות את גזר הדין. עד שב-1994 החליטה המדינה לשים סוף לאחד הסיפורים המזעזעים בתולדותיה, וגזרה עליו עונש מוות בזריקה קטלנית.
