העשורים הראשונים של המאה הקודמת היו תקופה תמימה למדי בארה"ב. לא היו פיגועים או טרור. תושבים של ערים קטנות הלכו לישון בלי לנעול את דלת הכניסה, בירכו אחד את השני בבוקר טוב, ושלחו את ילדיהם לשחק ברחוב בלי לחשוב שמישהו אולי יציע להם סוכריות וזה יהיה היום האחרון בחייהם. בעולם השלו הזה חי אלברט פיש, זקן חביב מראה שהיה חוטף ילדים, מענה אותם, הורג אותם ולעתים גם ניזון מבשרם במשך ימים ארוכים.
אלברט פיש, שנודע גם בתור "האיש האפור", או "הבוגימן של ברוקלין", שינה את תפיסת העולם של הציבור האמריקאי באותה תקופה. לימים הוא הפך לאגדה, או יותר נכון, צ'יזבט שמספרים לילדים כדי שילמדו לא לבטוח באנשים זרים.
דפוק מלידה
אם היית צריך לסנגר על אלברט פיש, יכולת להגיד לזכותו שהוא נולד למשפחה בעלת היסטוריה של מחלות נפש; שהוא איבד את הוריו בגיל צעיר; שהוא גר במשך שנים בבית יתומים דתי ושהוא נענש שם על ידי הנזירות והכמרים. האמת שזה היה בבית היתומים שפיש התחיל להיות דפוק במוח. לימודי התנ"ך השפיעו עליו באופן קשה, וכשהענישו אותו הוא הבין שהוא נהנה הנאה מינית מהכאב. שם הוא גם למד לשקר ולהציג כלפי חוץ דמות אחרת – כלי ששירת אותו היטב בהמשך חייו.
אבל בהיסטוריה של חייו הצעירים ורוב חייו הבוגרים של פיש אין שום דבר ראוי לציון. שום דבר שמרמז על הצורה בה חי את השליש האחרון של חייו, בכל אופן. השכנים שלו בניו יורק חשבו שהוא איש נעים ונחמד. הייתה לו אישה, שחיה איתו במשך עשרים שנה והביאה לו שישה ילדים, שהוא אהב בכל ליבו. מצחיק לחשוב שהאיש הזה מעולם לא הרים יד על הילדים שלו. (עם זאת, עדותה של הבת שלו במשפט מעלה שהוא לימד אותם שורה של משחקים סאדיסטיים ומיניים).
הכל נראה נורמלי, אבל מתחת לפני השטח הלכה בריאותו הנפשית והתפוררה. אחרי שאשתו עזבה אותו, אלברט פיש התחיל לשמוע קולות.
זה לא אני, זה אלוהים
אחרי שנתפס, סיפר פיש שהסיבה שעשה את כל מה שעשה היא כי הוא ראה חזיונות שבהם הופיע ישו ואמר לו שהוא צריך למצוא ילדים ולהקריב אותם לאל. ”ידעתי שאני לא עושה דבר רע כאשר שום מלאך לא הופיע לעצור אותי“, הוא סיפר לפסיכולוג בבית הכלא. פיש האמין שכאשר הוא מענה את הילדים הוא הופך אותם לקדושים, ושכאשר הוא אוכל אותם הוא מטמיע את הקדושה בתוכו.
האיש הקדוש הזה הרג בעיקר ילדים שהוא ידע שאיש לא יחפש. הוא חי בקרב העניים והשחורים כי שם למשטרה היה אכפת פחות ממה שמתרחש. הוא היה מפתה ילדים בעזרת ממתקים וכסף. המראה התמים והאפור שלו, כמו סבא טוב לב וכפוף, הפך את המשימה שלו לפשוטה – אף אחד לא חשד בו. הוא היה מושך את הילדים יחד איתו למרתפים או לחורשות, ואז חונק אותם למוות וחותך אותם בעזרת סכינים חדות וקופיץ.
האיש האפור נולד
שנת 1924. פיש כבר בן 54, רוצח מנוסה אבל עוד לא מפורסם. באותה תקופה הוא עבד בסטייטן איילנד, ושם הוא גם פגש את פרנסיס מקדונלד בן השבע. פיש עקב אחרי הילד במשך יום שלם ובסוף לקח אותו אל היער הקרוב ורצח אותו. אמו של הילד סיפרה לאחר מכן לשוטרים שהיא ראתה גבר כפוף שהציץ לביתה באותו אחר הצהריים. הוא היה לבוש בגדים דהויים, פניו חרושות קמטים, שערות אפורות כיסו את שפתו העליונה ובצבצו תחת לכובעו. הוא לבש מכנסיים ומעיל חסרי גוון. ”מצאו את האיש האפור,“ היא התחננה, והכינוי הזה דבק בו מאז ועד ללכידתו.
טעויות שאסור לעשות אם אתה רוצח סדרתי
הרוצחים של פעם הם לא הרוצחים של היום. גם לא המשטרה. בתקופה ההיא, אם היית מספיק מתוחכם, יכולת לעשות דברים נוראיים בלי שאף אחד ישים לב. לא היה FBI, לא אמצעים מיוחדים, לא מעבדות פשע ולא דרכים להצליב מידע כדי לקשר בין פשעים. למעשה, ב-1930 פיש נעצר עשר פעמים על עבירות קלות כמו שוטטות או חשיפת צעירים לחומרים פורנוגרפיים, אבל היה לו מראה תמים שבילבל את השוטרים וההוכחות נגדו היו תמיד קלושות – והוא שוחרר כל פעם.
האיש האפור היה כנראה יכול להמשיך ולרצוח ילדים עד סוף ימי חייו, אם הדם לא היה עולה לו לראש. ב-11 לנובמבר 1934 הגיע לידי המשטרה מכתב ארוך ואכזרי, המנוסח בין היתר בלשון הבאה:
”...הסרתי את בגדי, שכן ידעתי שאם לא אעשה זאת הם יוכתמו בדם... קראתי לה דרך חלון הקומה השנייה לעלות אלי. הסתתרתי בארון וחיכיתי שתכנס אל החדר. היא צרחה כאשר ראתה אותי ואיימה לקרוא לאמה... ראשית הפשטתי אותה ואז חנקתי אותה למוות. לאחר מכן חתכתי אותה לחתיכות קטנות על מנת שאוכל לקחת את הבשר לחדרי... לא זיינתי אותה, למרות שיכולתי אם רציתי. היא מתה בתולה.“
המכתב הזה נשלח לאמה של גרייס באד, שנרצחה שש שנים קודם לכן בהיותה בת עשר. הרשויות ידעו באותו זמן שהרוצח הוא ככל הנראה איש מבוגר אשר הכיר את משפחת באד דרך מודעת חיפוש עבודה שפירסם הבן הבכור. הם ידעו גם שהאיש הזה התארח בבית משפחת באד. גרייס הלכה באותו ערב עם האיש הנחמד – אלברט פיש – כי הוא הזמין אותה למסיבה של אחייניתו. ההורים היססו, אבל בסוף נתנו לה ללכת עם הזקן הבלתי מזיק. זאת היתה הפעם האחרונה שהם ראו אותה בחיים.
לא ברור למה פיש החליט לשלוח את המכתב לגברת באד. אבל הוא לא הסתפק בתיאור הרצח של גרייס. המכתב מתחיל בתיאור מלא על הדרך בה למד פיש לבשל ולאכול בשר אדם כאשר חי בהונג קונג, ממשיך ומספר על היום בו הגיע אל בית משפחת באד, ומסיים ברציחתה של הילדה ואיך הוא ניזון מבשרה במשך תשעה ימים של התעלות חושים.
המכתב הזה הוביל ללכידתו של פיש. כתובת שהופיעה מחוקה למחצה על המעטפה הובילה את השוטרים לבית דירות בו התגורר פיש תקופה מסוימת, שם, בסיועה של בעלת הבית, הרוצח נתפס סוף סוף.
סופו של הבוגימן
עורכי הדין של האיש האפור ניסו להוציא אותו זכאי על סעיף אי שפיות. היו להם כמה טיעונים טובים: הם הראו צילומי רנטגן שגילו 29 סיכות בבטנו של הרוצח – סיכות שהוא דחף לשם בעצמו כי הוא נהנה מהכאב. הם הציגו למושבעים את גופו המצולק של פיש, עדות לשנים ארוכות של התעללות עצמית במוטות ממוסמרים ובשוטים. אבל הפסיכולוגים של התביעה הוכיחו שהוא מסוגל להבחין בין טוב לרע, וזה היה סוף הסיפור.
האיש האפור הואשם בגין הרצח של גרייס באד. לאחר הרשאתו הוא התוודה במקרי רצח נוספים, כולם של ילדים. הוא הובל אל הכיסא החשמלי בכלא סינג סינג כשהוא בן 66. לפני מותו אמר שהוא מתרגש מהמוות הצפוי על הכיסא.”זו תהייה החוויה המרגשת היחידה שלא התנסיתי בה,“ הוא אמר.
