לכאורה, אפשר היה לתהות מה טעם ראתה ב.מ.וו להציג עוד "סגמנט" חדש, בתפריט הסגמנטים ההולך ונגדש שלה? האם אין הם חוששים מדילול-יתר של המותג המכובד? האם לא ינגסו כל הפלחים הללו זה את זה בחינגה של קניבליזם מסחרי?
אך למען האמת, אין צורך להרים גבה. הלא כבר מזמן ידוע שגם העולם העסקי, וממילא גם העולם המוטורי, מצייתים לחוקים הנבונים שניסח צ'רלס רוברט דארווין המנוח: ישרדו רק המותאמים (ולא, כנהוג לתרגם בטעות, "החזקים"). יתאימו וישרדו רק אלה המתאימים עצמם ללא הרף לסביבה המשתנה. העתיד טמון ב"מוטציות", במובנה החיובי של המילה.
לכן אין כל צורך להתפלא על לידתה של 1X, מכונית הפנאי הקומפקטית שהצטרפה זה עתה לאגף האיקסים של קונצרן ב.מ.וו. אחות קטנה ל-X3, ול-X5 הבכור. זו מכונית שנהגתה ותוכננה ונבנתה, בדייקנות ב.מ.וואית קלאסית, כדי שתתאים ככפפה לידיה המפרכסות של מציאות חדשה, משונה ומביכה. מכונית שנועדה לשרוד בעולם המשוכנע כי טיהור כחכוחיהם של אגזוזים יציל את הפלנטה ממיתה משונה.
מכונית שתנסה לזכות בחיבתה של חברה שפיתחה טינה מופגנת, יוקדת ואופנתית, לכל היצורים המוטוריים המגודלים שקרויים SUV, אבל ממשיכה להשתוקק בלהט לרכבי "דיזיינר-דגמ"ח" מוגבהים, מרובעים ומסוקסים למשעי, שנראים כל-כך טוב ליד הבית, אך לא מרגיזים את הקרחונים או את השכנים.
מכונית שתעצים ותאשש את יכולת ההתמודדות של הוריה-מולידיה עם ציבור לקוחות-פרימיום, קצת מבולבל וקצת מבוהל, אשר שינה את טעמו באורח די דרמטי. את המשימה הזאת נשלחה ה-1X לבצע. לא פשוט.
קשוחה ואלגנטית
כבר חזותה של ה-X1 מעידה על רצונה העז ללכת על בטוח. הכול נקי, מאורגן, מדויק, אפילו נעים לעין, אבל קצת נטול חדשנות והתלהבות. אין ב-X1 אפילו קו אחד שירגיז, ישעשע או ילהיב מישהו. הבטתי בה בעיניים מעריכות ומחמיאות. אכן מלאכת עיצוב יעילה נעשתה כאן. אך בלבי גאו הגעגועים לכריס בנגל השערורייתי. מנה צנועה מחוצפתו הייתה, כך נדמה לי, מועילה מאוד ל-X1.
החרטום האופייני עם צמד ה"כליות" על הגריל, הוא, איך לומר בנימוס, מאוד-מאוד אופייני. הצדודית, וגם מכסה המנוע, מעוטרים כדבעי בקמטי-אופי קשוחים, אך גם בהם יש מידה לא מבוטלת של זהירות.
הירכתיים דווקא נאים, אפילו נאים מאוד, אלא שגם בהם ניכר הרצון לשדר מסר כפול: גם הצהרה קשוחה עם מיגון גחון כסוף ומופגן, וגם אלגנטיות כמעט שברירית עם פגוש שחור ויפה-תואר (כמוהו יש גם בחזית) הנראה פגיע ונימוח כפרח בן-יומו.
תחושה דומה של דז'ה-וו אופפת גם את העיצוב הפנימי. הכול מוכר, הכול חביב, הכול כל-כך סידרה 3. אין כמובן ספק שהכול בנוי לתלפיות, שהכול יעיל ותקין ואמין ומבריק. ובכל-זאת משוטטות העיניים ומחפשות משהו להינעץ בו. משהו חדש. משהו אחר. משהו שיעניק תוקף נוסף להכרזה על סגמנט חדש.
מרחב המחייה נדיב כמובן, בזכות הגג הגבוה, ומרחב ההטענה מגודל גם הוא, אף מבלי לקפל את המושבים האחוריים. ההגה, המחוונים, תנוחת הישיבה - הכול מוצלח. הכול כרגיל. הכול דז'ה-וו.
ללא חידושים מרעישים
גם במינוע אין חידושים מרעישים. בינתיים, תצויד ה-X1 במנוע בנזין אחד בלבד - 3.0 ליטר 258 כ"ס, ובשלושה מנועי דיזל - כולם בנפח 2.0 ליטר אך בשלושה הספקים שונים: 143, 177 ו-204 כ"ס. בהשקה הוצג רק דגם אחד: דיזל 177 כ"ס, עם תיבה אוטומטית בת שישה הילוכים.
והנה לנו עוד בשורה המלמדת עד כמה מבקשת ה-X1 להיות מכונית לכל אדם, תשובה לכל שאלה, תקינה מכל בחינה: לראשונה בתולדות משפחת X של ב.מ.וו., תשווק X1 גם עם הנעה אחורית בלבד. אם יכונו הדגמים הללו, הם יזכו רק למנועי הדיזל הצנועים יותר: 143 ו-177 כ"ס.
כמעט מיותר לציין שאחיזת הכביש גבוהה, שההיגוי מהיר ומדויק, שהביצועים מרשימים בהחלט (8.6 שניות ל-100 קמ"ש). איש הרי לא מעלה בדעתו שמוצר מבית ב.מ.וו ינהג ויתנהג אחרת.
אפשר לבוא בטענת-מה לרעש המנוע שמבקיע קצת את מערך ההשתקה שאופף אותו, כאשר תובעים ממנו את מיטבו. אפשר גם להעלות טרוניה קלה לקשיחות המתלים, שטלטלוני טלטלות יתרות ולימדוני כי גם בגרמניה (המזרחית לשעבר) אפשר למצוא כבישים ישראליים מאוד.
אך בעיקר אפשר להביע צער מנומס על שחוויית הנהיגה היא כנראה זו שנדרשה לשלם את מחיר המאמץ לרקוד על חתונות כה רבות. איש לא יכחיש שיש המון יעילות ותבונה בחוויית הנהיגה ב-1X, אך לא הרבה חדווה. בוודאי לא במידה המצופה ממכונית שצמד כליות מתנוסס על חוטמה.
למען האמת, נדרשת מידה גדושה של רשע כדי לבוא אל ב.מ.וו בטענות על שהיא מתאמצת לפלס לעצמה דרך בעולם מתבלבל והולך. הרי כבר אמרנו שהישרדות היא שם המשחק, וגם אמרנו שרק המסתגלים היעילים ביותר ישרדו.
משפחת ה-X שיוועה ממש לרוח חדשה וסתגלנית. הרי ה-X5 - אותו שור שוצף ושרמנטי - כבר מזמן חרג מגבולות התקינות הפוליטית חסרת הרחמים. גם ה-X3 - ברווזון די מכוער אך גם מאוד מוכשר - אינו יכול עוד לשאת בעול. ה-X1 היה אפוא כורח כלכלי ופוליטי. מכונית שהיא הצהרה חברתית יותר מאשר הצהרה מוטורית. עוד אות אחד מאותות הזמן שהולך ומסתבך, הולך ומתבלבל, הולך ומ*ש**מ*ים.
יצרן החפץ בחיים, אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מרוח הזמן. ובוודאי שאינו יכול להתעלם מאסופת רצונותיו, גחמותיו, אהבותיו ושנאותיו של ציבור הלקוחות. ואלה, כך נראה, רוצים עכשיו מכונית שכולה דבר והיפוכו: חזקה אך חסכונית, מרווחת אך קטנה, פמיניסטית אך מאצ'ואיסטית, מרובעת אך עגלגלה, יוקרתית אך צנועה.
כאמור, זו הייתה המשימה. ה-1X עמדה בה כמיטב יכולתה ובאורח מעורר כבוד. הייפלא שריח דקיק של פשרה עולה ממנה?
