היו זמנים שבהם גבר היה גבר, אשה היתה אשה, ואופנוע היה כלי רכב שעליו רוכב ג'ק ניקולסון. אלו היו הזמנים שבהם היה הכי מגניב להיות אופנוען. והזמנים האלה, אם לשפוט על פי אופנוע הקאסטום של הונדה, ה-Shadow, עדיין איתנו.
טוב, אולי בלי ג'ק ניקולסון, אבל כל השאר.
קאסטום, קאסטומים, קאסטומיהם, קאסטומי, קאסטומיך
לאופנועי קאסטום יש שתי תכונות עיקריות: האחת – ניתן ורצוי להחליף כמעט כל אחד מחלקיהם כדי לקבל אופנוע אישי וייחודי. זה אמנם נכון גם לגבי סוגי אופנועים אחרים, אבל עם הקאסטום יש תעשיה שלמה של חלקים. התכונה השניה – תנוחת הישיבה מזכירה כסא של גניקולוג. בבקשה לא לשאול כותב שורות אלה מאיפה הוא יודע מהי תנוחת הישיבה אצל הגניקולוג. לא חשוב. בכל אופן, הרעיון כאן הוא, ככל הנראה, שגבר שמרשה לעצמו לשבת באופן כזה בטוח מספיק בגבריותו על מנת לעמוד בכל דבר אחר שהחיים יזרקו בפניו. משמע גבר קשוח. שאקל. כלי-כלי. בקיצור – ג'ק ניקולסון, אבל איך שהבחור היה ב-1969. ובכל זאת, גיבורי הסרט "Easy Rider" (הידוע בעברית משום מה כ"אדם בעקבות גורלו"), בו השתתף ניקולסון באותה שנה, רכבו על אופנועי הארלי דיוידסון אמריקאים אימתניים, וניקולסון בכלל לא היה הכוכב הראשי של הסרט ההוא – שני האופנועים הקשוחים הם דניס הופר ופיטר פונדה. ואיך לעזאזל כל זה קשור להונדה היפנית?
יש להודות שאין תשובות טובות לשאלות הללו. התשובות הלא טובות הן כדלקמן: "Easy Rider" קיבע את דימוי האופנוען הקשוח והסקסי של שנות השישים בתודעה של כולנו, גם אם, כבמקרה של כותב שורות אלה, עדיין לא נולדנו אז. המון סרטים וסדרות שכולנו מכירים שואבים את דמות האופנוען מהסרט ההוא, וכל יצרני הקאסטום שואבים משם את דמות האופנוע. הונדה אינה יוצאת מכלל זה, מה שמביא אותנו ללא דיחוי אל האופנוע.
הלאה, אל המרחב...
במבט ראשון אפשר להבחין בכמה מאפיינים בולטים של ההונדה Shadow: הוא יפה, הוא נוצץ, והוא נמוך מאד. כל אלה תכונות של רוב אופנועי הקאסטום בעולם, אם כי ה-Shadow נמוך מרובם, וגם בתחום היופי הוא לא רע. גם במבט מקרוב השדו מזכיר את ימי התום: אין מד דלק, אין מד סיבובי מנוע, אין מד טמפרטורה או שעון זמן או כל מיני התחכמויות שהומצאו במאה הקודמת. יש בעיקר מד מהירות גדול, ובו מספר הקילומטרים שעברת מופיע במחוון דיגיטלי ששובר לי קצת את התיאוריה אבל אני אתעלם מזה, ובנוסף כמה נוריות – חום, דלק, כאלה דברים. זהו. אופנוען אמיתי לא צריך יותר, ולמעשה גם למד מהירות הוא לא ממש זקוק. מהירות היא עניין לילדים, לא לגברים אמיתיים שרוכבים על אופנוע קאסטום.
לאחר שראינו כמה תכונות, נעבור אל התכונה היחידה שאי אפשר לראות – הנוחות. כאן אנשי הונדה מפגינים שוב את נוסחת הקסם שלהם: אתה מתיישב על אופנוע לא מוכר, ותוך שתי דקות הוא החבר הכי טוב שלך. המושב רחב ונעים, רך בדיוק במידה הנכונה, ותנוחת הישיבה מפתיעה לטובה. אתה מניע, ועוד הפתעה נעימה: מצד אחד המנוע לא מנסה לחקות את הרעש האיום של קאסטומים "כבדים", זה שנשמע כמו רצף נפיחות שהוגברו במגפון, והוא גם לא גורם לתחושה המוכרת שמישהו מכה בפטיש שניצלים בישבנך פעמיים בשניה. מצד שני, צליל המנוע בהחלט לא אנמי ויש בו מעין בשרנות נעימה, תחושה של "אני עושה את העבודה בלי לעשות מזה עניין גדול". סיבוב עדין של המצערת והאופנוע מפליג לו אל המרחב, ואתה מלך הכביש.
מלך הכביש לא נוסע מהר. הוא לא מנסה לבצע פעלולים, השכבות, פניות מטורפות ושאר ירקות. מלך הכביש נוסע בנחת, יש לו זמן, וכל נתיניו מביטים מחלונות מכוניותיהם הרעועות, ומקנאים בו מאוד. הם היו יכולים לקנא גם בכך שבחורה נאה רוכבת איתו, אבל במקרה של ה-Shadow זו חייבת להיות בחורה קטנה מאוד מאוד, וגם זאת תאלץ לשבת על חצי מישבנה במקרה הטוב. לטוב ולרע, מדובר באופנוע סולו, אם כי סביר להניח שמקצה שיפורים קל – הרי ממילא האופנועים הללו מיועדים לביצוע שינויים – יכול לפתור את הבעיה ללא קושי. מצד שני, גודלו הצנוע של האופנוע, יחסית לכמה ממתחריו, משמעותו שנהיגה עירונית היא לא הגיהינום השמור למי שרוכב על דו גלגלי בגודל של סמיטריילר קטן, כפי שקורה להרבה קסטומאים גאים. אמנם ה-Shadow לא מפגין זריזות עירונית של קטנוע, אבל הוא לא רחב ולא מאד ארוך, ויכולת התמרון שלו סבירה מאד, אם כי זוית צידוד גדולה יותר של הכידון היתה יכולה לעזור.
ומצד שלישי, מימדים צנועים או לא, כשאתה רכוב עליו בכביש בין-עירוני אתה לא מרגיש צנוע כלל וכלל. אתה אמנם קרוב מאד לקרקע – ה-Shadow הוא אחד הנמוכים בקטגוריה שלו, אם לא הנמוך שבהם – אבל זה רק מוסיף ליציבות ולבטחון. אתה מרגיש כמו ספינת מלחמה מן המאה התשע עשרה, מפרשיה נפוחים ברוח מערבית קלה, המפליגה בשקט ובבטחון ודבר לא יזיז אותה מנתיבה.
מנוע ה-V בן 750 הסמ"ק מגרגר לו בנעימות מתחתיך, לא מתעניין מאד לדעת שההספק שלו נושק ל-50 כ"ס וגם זה מלמטה. ממילא הספק הוא לא הנתון החשוב או המעניין באופנועים שכאלה, כי הוא קשור בעיקר למהירות המירבית של כלי הרכב, וכל עוד זו נמצאת מעבר למהירות החוקית בארצנו כפול אחד וחצי – למי אכפת. גם כל מיני עובדות פעוטות אחרות על האופנוע – הזרקת הדלק החדשנית שלו, עמידתו בכל מיני תקנים אירופאיים של פליטת גזי-חממה, האימובילייזר המובנה בו וכולי – לא ממש מזיזות לך. יציב, נינוח ומשדר כוח אתה רוכב לדרכך. ובמשך שלוש הדקות שבהן הדבר אפשרי בארצנו אתה – ממש כמו בסרט – מפליג אל עבר השקיעה.
אדם בעקבות גורלו
בסוף היום אתה עוצר בתחנת דלק. המתדלק, בחור צעיר, ניגש אליך ואומר, "אני רוצה לעשות רשיון על אופנוע כבד! אני רוצה כזה אופנוע כמו שלך!"
אתה מביט בו. "למה?" אתה שואל.
"אני," אומר המתדלק, "אני אוהב מהירות. מהירות זה הכי כיף."
"אבל זה לא אופנוע מהיר," אתה אומר.
"אני," אומר המתדלק בלי להתבלבל, "בכלל לא אכפת לי המהירות, אני רק רוצה לעשות טריקים, ככה, זה הכי מגניב!"
"אה," אתה אומר. "אבל זה לא אופנוע של טריקים."
"אני," מסכם המתדלק, "רוצה כזה אופנוע כמו שלך, וזהו!"
אתה מביט בו ומחייך. אתה אומר, "גם אני."
Shadow Spirit VT750DC, דגם 2008 ב-85 אלף שקל ללא אגרת רישוי. להשיג בחנויות המובחרות. תמיד רצינו להגיד את זה.