"אז איזה אופנוע זה?" שאל ידידי האופנוען הקשיש כשסיפרתי לו שאני עומד לבלות סוף שבוע במחיצת ה-VFR800 של הונדה.
"זה ה-VFR800 של הונדה," עניתי.
"לא, נו. איזה אופנוע? קאסטום? ספורט? תיור?"
"אין לי מושג," אמרתי. "לפי האתר של הונדה זה 'ספורט-תיור', אבל אל תאמין לכל מה שאתה קורא באינטרנט."
"אין דבר כזה 'ספורט-תיור,'" אמר הקשיש. "או שהוא ספורט, ואז אתה מרוח על המושב ועף כמו טיל ובסוף מגרדים אותך מכביש סדום-ערד עם שפכטל אחרי שנמרחת עליו במאתיים קמ"ש, או שהוא תיור, ואז אתה יושב זקוף ונוסע כמו בנאדם ובסוף מגרדים אותך מכביש סדום-ערד עם שפכטל אחרי שטרקטור עלה עליך בחמישים קמ"ש. או זה – או זה. אין באמצע."
אמר – וטעה.
שישי בדרכים
ה-VFR800 הוא נצר לשושלת ארוכה של אופנועים, שתחילתה עוד בשנות השמונים. להדיוטות – כלומר, כל מי שלא בילה את עשר השנים האחרונות כעובד במוסך אופנועים – הוא נראה כאופנוע ספורט לכל דבר. העיצוב קרבי למהדרין, בייחוד באדום הבוהק שבו נצבע האופנוע שבדקנו, הכידון נמוך – הידיות לא גבוהות בהרבה מישבנו של הרוכב – והצמיג האחורי שמנמן כראוי. מושך מבטים של בחורות ובחורים? לא נכחיש זאת.
כשמתיישבים עליו, מגלים שזה לא כל הסיפור. תנוחת הרכיבה, למשל, אמנם כפופה בהרבה מזו של אופנוע תיור רגיל, אבל היא בהחלט לא מגיעה לאותה הימרחות על (יש שיאמרו – תינוי אהבים עם) מיכל הדלק, שהיא מנת חלקו של רוכב הספורט הממוצע. המנוע אמנם אוהב טורים גבוהים, אבל הוא מתון יותר מהפרעת האישיות אותה מכנים רוכבי הספורט "לתת גז". אפילו יש מקום לחבר מזוודות-צד.
מצד שני, מי שרגיל לאופנועי תיור יטען בתוקף שאין שום דבר מתון באופנוע הזה.
"בדגמים הקודמים היו תלונות על הבעיטה בתחת שאתה מקבל ב-6,800 סל"ד," אמר לי מישהו בסוכנות הונדה. "זה קורה כי ה-VTEC מתחיל לעבוד. אבל אל תדאג – בדגם החדש זה כבר כמעט לא מורגש".
"עוד משהו שאני צריך לדעת?"
"זה יופי של אופנוע".
"את זה," אמרתי, "ניחשתי לבד."
מערכת ה-VTEC של ה-VFR800 אכן היתה – ואולי עודנה – מקור לא אכזב לתלונותיהם של כתבי רכב. אי שם מעל קו ה-6,000 סל"ד המנוע מחליט לפתוח עוד כמה שסתומים. התוצאה: מכת כוח אכזרית שמעיפה אותך קדימה כמו פנדל מהגיהנום. או כך, לפחות, טוענים כתבי הרכב ההם. בדגם הנוכחי אמנם השסתומים נפתחים ורעש המנוע הופך להיות ספורטיבי מובהק, אבל הדחיפה קדימה – שעדיין מורגשת בבירור – אינה כל כך פראית. נכון, זו לא תגובה לינארית מאוד של המצערת, אבל דוקא יש בזה משהו, תחושה של כוח. ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, חבל. או, כפי שאמר האופנוען הקשיש, "אז תוריד הילוך, אז מה!"
הנסיעה עצמה חלקה מאד – השיכוך מצוין, ההיגוי טוב מאד ותגובת המצערת מעולה, למעט בסל"דים הנמוכים ממש. המושב נוח להפתיע, וגם מיקום הרגליים טבעי מאוד. לוח המחוונים מפורט, כולל מד דלק ומד טמפרטורה חיצונית. לא רע.
לאחר שוטטות-יום-שישי קלה מחוץ לעיר, חזרתי תל אביבה לאסוף את המורכבת הקבועה שלי, שבלעדיה סקירת אופנוע אינה סקירה. כבר בתחילת הנסיעה נתקלנו בבעיה קשה ואיומה של האופנוע.
"לא נוח לי," אמרה המורכבת. "אין לי איפה להחזיק".
"מה זאת אומרת?" אמרתי. "הרי יש שתי ידיות אחיזה מצוינות מאחורה!"
"נכון, אבל אני אוהבת להחזיק מקדימה".
"אבל באף אופנוע אין שום דבר להחזיק מקדימה".
"יש אותך," היא אמרה.
"נו? לא הלכתי לשום מקום".
"אבל החלפת מעיל רכיבה," היא אמרה. "במעיל הישן היו לולאות בצדדים, שאפשר להחזיק. במעיל החדש אין".
"רגע," אמרתי, "אז זו לא בעיה של האופנוע!"
"לא אמרתי שזו בעיה של האופנוע".
מה שנכון – נכון.
"טוב," אמרתי, "אין לי מושג מה לעשות. תחזיקי איפה שאת רוצה."
בואו נעזוב את המשך הדיאלוג הזה. באמת חבל.
יש להודות על האמת, ה-VFR800 הוא לא חיה עירונית. סל"ד נמוך לא עושה לו טוב, וזוית הצידוד של הכידון מזכירה, במקרה הטוב, סמיטריילר. בכביש המהיר זה ממש לא משנה, אבל השתחלות בין מכוניות בתנועה עירונית צפופה היא משימה לא קלה. מצד שני, הנסיעה חלקה להפתיע גם בחלקים ההרוסים יותר של רחוב אבן-גבירול-לשעבר, כולל כביש מקורצף, בליטות, מהמורות, בורות וחמיקה-ברגע-האחרון-מגוויה-של-חתול. גם הבלימה המצוינת עוזרת.
"אתה נראה טוב יותר במעיל הזה," אמרה המורכבת, "אבל אני מתגעגעת למעיל הקודם".
נעזוב, אמרתי!
הפלגת שבת
בשבת החלטנו, עורך-makoגברים-שיקרא-להלן-ג' ואנוכי, לערוך מפגש ידידותי בין כלי הרכב שאנו סוקרים. אני הגעתי בלבוש צנוע (1 מעיל קיץ, 1 תיק גב, 1 אופנוע), וג' הגיע, כולו זחוח, בתוך איזו אוניית-הקרב-פוטיומקין בצבע כסף עם 320 כוחות-סוס מוצהרים ועוד כמה סוסים שהחביאו במכס. לשם השוואה, ל-VFR יש רק 108 כ"ס. מצד שני, הוא שוקל פחות משביעית מהטיטאניק הזו.
בתחילה התקשיתי מעט לתקשר עם ג', כיוון שהנ"ל היה עסוק בעיקר בבדיקת מערכת הסטריאו של ספינת האהבה שלו. לבסוף הצלחתי להעביר את המסר – המשימה הראשונה שלנו, נסיעה עירונית על מנת לאסוף את המורכבת הקבועה.
עצה לנהגי אופנועים: לעולם אל תסכימו להוביל מכונית למקום כלשהו. תנו כתובת מדויקת וקוו שהנהג יודע איפה זה. במקרה הצורך העניקו לו GPS במתנה. הכל כדי להמנע מנהיגה על אופנוע שחייב להתנהג כאילו הוא אוטו, ועוד בתוך העיר. הכל.
כשהגענו, אני מזיע בתוך הקסדה וג' רענן להחליא, נתקלנו במורכבת הקבועה, ששמחה מאד לראות אותי ומיד ניגשה והתישבה בתוך נושאת המטוסים של ג', שם האזינה בשמחה להסבריו המיותרים על מערכת הסטריאו. חזרתי, גלמוד, אל האופנוע והתחלתי במסע העירוני המפרך אל מחוץ לעיר, המרד-על-הקיין בעקבותי. נסענו כך במשך כמה דקות עד הסיבוב הגואל, רוקח בואך איילון. בסופו, בהגעה אל הישורת, נתתי דרור לתסכול – משיכת מצערת, קפיצה זריזה אל מעבר ל-7,000 סל"ד, שסתומים קדימה והופ – אין ג', אין סטי"ל עם 320 כוחות-סוס, אין מערכת סטריאו. "וזה," אמרתי לעצמי, "יראה לך מה זה".
לאחר זמן מה, שעיקרו עבר עלי בנסיעה נעימה בעוד הנהגים שעל פניהם חלפתי נועצים בי מבטי קנאה יוקדים, האטתי, עברתי לנתיב האמצעי והתחלתי להביט במראות בתשומת לב ולחפש את ג'. לא שאכפת לי ממנו כל כך, אבל על הרוכבת הקבועה דוקא לא רציתי לוותר. חיפשתי וחיפשתי, אך לשוא. מקדימה, מרחוק, כל המכוניות נראות אותו דבר. ואולי הוא בכלל מעבר לאופק?
עוד אני חושב את הדברים האלה, והנה קול נהמה מחריד ומשב רוח עז, ומשמאלי חולפת בעליצות ובמהירות מזעזעת הצוללת דקר, עם ג' והמורכבת וכל זה, וכל חלונותיה אומרים שירה, וליתר דיוק גאנז אנד רוזס. בחיים לא האמנתי שחתיכת מתכת גדולה כל כך יכולה לנסוע מהר כל כך. ואם כבר חושבים על זה, גם לא שיש דבר כזה, גאנז אנד רוזס.
כשעצרנו בתחנת דלק המורכבת החליטה שאת הדרך חזור היא עושה איתי על האופנוע, וגם ג' החליט שאת הדרך חזור הוא עושה איתי על האופנוע. בכל זאת – אופנוע.
בחרתי במורכבת. גם לי יש קוים אדומים.
אחרית
ה-VFR800 הוא אכן אופנוע ספורט-תיור. בכביש הבין-עירוני, מקום המחיה הטבעי שלו, הוא מסוגל לנהיגה רגועה ולתנופה ספורטיבית עצבנית, והוא מבצע את שתי המשימות האלה, שבאופנועים אחרים נוטות לסתור זו את זו, היטב ובקלות. הוא נוח ונעים, ולמעט בעייתיות קלה בנהיגה עירונית אין לו חסרונות של ממש. חובבי הספורט הפרוע אולי ימצאו אותו מעט מתון מדי, חובבי התיור הרגוע מאד יחשבו שהוא פראי מדי, אבל מי שמבקש להנות משני העולמות ימצא ב-VFR800 פתרון מצוין ומהנה מאוד.
"אז מה," אמרתי למורכבת, "בסוף האופנוע הזה די נוח לך, אה?"
"שמע," היא אמרה, "הגיע הזמן שתחליף מעיל".