אז ניסן שור חושב שאני אנס בפוטנציה. ולא רק אני: גם הוא. גם אתם.

אם אתם שייכים למיעוט הזניח של הלא-מנויים ל"הארץ", אתקצר לכם את האירועים: שור כתב טור אישי על האופן שבו הוא תופס את כלל הגברים, ומתברר שהאיש הוא הגרסה המגדרית של היהודי ששונא את עצמו. בין ההיילייטס אפשר למצוא את המשפטים הבאים: "אי אפשר לסמוך על גברים", "כל הגברים הם חארות" (אחר כך באה ההסתייגות "אתם יודעים מה, לא כולם") ו"כל גבר הוא אנס בפוטנציה", שאחריו כבר לא כותב שור שום הסתייגות. ברשותכם, אסתייג כאן במקומו.

הטור המדובר עושה לא מעט רעש ברשת מאז אמש. אם הפיד שלי הוא מדגם מייצג, התגובות נעות בין "סוף סוף מישהו אומר את זה" וטענה הפוכה-על-הפוכה: ה"פוטנציה" ששור מדבר עליה היא בעצם מתן הכשר לאלימות מינית של גברים. Boys will be boys, אומרים האמריקאים, ורבים קראו את שור כאילו זאת הטענה העיקרית שלו – זה חזק מאיתנו, כאלה אנחנו, מה אפשר לעשות.

גבר שותה בירה ומחייך (צילום: istockphoto)
יוצאים לבר ולא אונסים - פלא|צילום: istockphoto

ובכן, לא. שור נבון מספיק בשביל להבין את הבעיה של טיעוני ה"זה בטבע שלנו". מצד אחד הוא כותב ש"אנחנו חולים במחלת הגברים. אצל חלקנו המחלה התפרצה ואצל חלקנו היא רדומה, מחכה לשעת כושר"; מצד שני הוא מספר על המזור שמצא למחלה הזאת - "אני נאבק בזין שלי". כלומר הוא כן טוען שזה טבוע בנו, אבל מפציר בנו להילחם בזה. להשאיר את האונס בפוטנציה, את השד בבקבוק. וזה מרתיח אותי, מפני שבתוך הקריאה הזאת טמונה ההנחה שהמקסימום שאני יכול לשאוף אליו הוא להיות אנס בארון.      

ניסן, שמע טוב: אני לא אנס. לא בארון ולא בפוטנציה. רוב הגברים שאני מכיר, שקראו אותך ושקוראים אותי, אינם אנסים בפוטנציה. כלומר, בגבולות הסביר: כפי שהוכח בשלל ניסויים ממסורת "הנחשול", כל אדם יבצע פחות או יותר כל פשע בהינתן התמריץ הנכון, הסיטואציה המתאימה וההכשר החברתי הדרוש. אבל זה לא עניין מגדרי אלא כלל-אנושי, ואם כבר לייצר הכללה בהקשר הזה, הרי שניסוח מדויק יותר יהיה "כל האנשים הם חארות" (ולמהדרין: "כל האנשים הם נאצים בפוטנציה"). אלא שבלב "הנחשול" וכיו"ב ניסויים חברתיים עומדת מניפולציה, ולפחות כמו שאני רואה את ההגדרה של "אנס בפוטנציה", היא לא כוללת את האפשרות של מניפולציה שכל מטרתה היא לחלץ ממך אלימות מינית הלכה למעשה.

יודעים מה, בעצם אני חוזר בי: רובנו לא אנסים פוטנציאליים גם בתנאים של מניפולציה. אנחנו יודעים את זה מפני שרובנו יוצאים מעת לעת לברים, ובברים האלה יש מניפולציה בבקבוקים. יש בהם גם נשים, חלקן בודדות, רובן לא חמושות. ועדיין, רובנו המוחלט לא מבצע בהן את זממו החד-צדדי. למען האמת, רבים וטובים מסתפקים בלהיכשל בלשונם כשהם מנסים לקשור איתן שיחה. וכן, ברור, יש מיעוט שהיה מעדיף לקשור אותן גופא. יש בהחלט אנסים, ולא רק בפוטנציה. אבל כל הגברים? אם אישה הייתה משמיעה את הטיעון הזה, הייתי מניח שהיא לוקה בסוג ההכללות שאנשים עושים כשהם מדברים על משהו שהם לא באמת מבינים. אבל שור יודע מה זה להיות גבר, והוא דופק כאן בתוך הנגמ"ש צרור שמוחק באחת את כל הגברים האינטליגנטיים-רגשית, הלא-אלימים, חסרי הביטחון, או סתם אלה שיש להם כבוד בסיסי לאדם באשר הוא אדם. הוא שם אותי ואתכם באותו סל עם משה קצב ובני סלע, וזה מרתיח אותי.

"המטרה של הגבר המודרני", כותב שור, "היא להפסיק להשתמש בליבידו בתור תירוץ נצחי". אבל ניסן, בחייאת: הגבר המודרני לא משתמש בליבידו כתירוץ לכלום. זה חלק ממה שעושה אותו מודרני (או בהגדרה שאני מעדיף, כי זה לא עניין של מודה אלא של אופי, גבר תרבותי). הליבידו של הגבר הזה מייצר תשוקות, אולי אפילו סטיות, אבל הוא לא מוביל למעשים. כי הוא בחור טוב או כי הוא עד כדי כך חסר ביטחון עם נשים, זה לא משנה לצורך הדיון הזה.

דייט ראשון (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
רבים וטובים מסתפקים בלהיכשל בלשונם|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

הזכרתי את המילה "תרבות", וכאן טמון לב הבעיה שלי עם הטקסט של שור. חלק מזה נוגע לביגפוט, למיראז' שהוא הגבר התרבותי; לא רק שאני מכיר כמה כאלה, אלא שאנחנו מדברים פה על טקסט של אדם שכותב ב"הארץ". אני די משוכנע שיצא לו להיתקל פה ושם באיזה ביגפוט (בינינו, אני קצת פחות משוכנע שיצא לו להיתקל בליבידו). הצד השני של הטיעון התרבותי, מה שבאמת מעיף לי את הפיוז המגדרי, הוא שאנחנו חיים בעידן של קורקטיות פוליטית - וזאת לא יכולה להיות דרך חד סטרית.

העובדה ששור הוא גבר שכותב על גברים לא מוציאה אותו מן הכלל התרבותי, ומה לעשות – בגבולות השיח שגזרנו על עצמנו, אדם לא יכול לשדך תכונה שלילית לקבוצת אוכלוסייה רק מפני שאצלו בראש היא לוקה בה. גם לא אם הוא עצמו חלק מאותה קבוצה – ולצורך מבחן הבוזגלו, דמיינו טקסט מאת כותבת, מי שלא תהיה, שעיקרו "כל הנשים הן זונות בפוטנציה". תגידו שכללי הקורקטיות לא תופסים לגבי גברים, כי אנחנו החזקים והשולטים והמדכאים, ואגיד לכם שבהחלט יש בזה משהו. אבל לא כשמאשימים אותנו בכך שההבדל היחיד בינינו לבין בני סלע הוא שאנחנו עוד לא ביצענו את האונס שלנו.