1) "גרון עמוק" היה הסרט הפורנוגרפי הראשון שהפך ללהיט קולנועי לגיטימי. הסרט בכיכובה של לינדה לאבלייס, שהופץ תחת המיתוג "קומדיה פורנוגרפית", הפך לשם דבר בתרבות המאה ה-20 (לראיה, הביטוי "גרון עמוק" פלש אל השיח והפך לשם קוד למקורות עיתונאיים, סוכנים למיניהם ושאר קנריות).
הסרט יצא בשנת 1972 ועשה היסטוריה כשהכניס – כן, יופי, מצחיק – סכום שמוערך אי שם בין 100 מיליון ל-600 מיליון דולר. ואפילו אם ההערכה הנמוכה היא הנכונה, צריך לזכור שתקציב הסרט עמד על 22,500$ בלבד. זה כמעט בלתי נתפס במונחי רווח נקי. אז אין ספק שהוא הצליח, אבל עם השנים ספג הסרט ביקורת קשה ממגוון סיבות מאחורי הקלעים - ביניהן טענות על אונס של שחקניות וחשד שהעולם התחתון השתמש בסרט לצרכי הלבנת כספים.
אגב, למתעניינים, העלילה די מטופשת: אישה מגלה שעקב מום מולד, הדגדגן שלה נמצא בגרון. כלומר, היא לא יכולה להגיע לאורגזמה אלא אם תשתמש בשם הסרט כדרך להגיע לפורקן. לא יודעים, אולי זה נשמע מחרמן בסבנטיז.
2) בין השנים 1969 ו-1984 הבליח הפורנו לתרבות המיינסטרים. התקופה הזאת נחשבת ל"תור הזהב של הפורנו", שנים שבהן כותרים כמו "גרון עמוק", "השטן בגברת ג'ונס" ו"מאחורי הדלת הירוקה" סוקרו בתקשורת ההמונים ומדי פעם זכו לתגובות אוהדות מצד מבקרי קולנוע מכובדים (רוג'ר איברט המנוח, אחד המבקרים המשפיעים אי פעם, פרסם ביקורת ממש נלהבת על "השטן בגברת ג'ונס"). באותן שנים נכנס לז'רגון הביטוי "פורנו שיק" ובהשראתו נוצרו סרטים בכל מיני קצוות – מצד אחד פורנו רך כמו סדרת סרטי "עמנואל" ומצד שני סרטים אמנותיים למבוגרים בלבד, כמו "הטנגו האחרון בפריז" הנודע לשמצה.
בשנות ה-80 עברו הפקות הפורנו מצילום בפילם יקר לצילום בווידאו זול, וההפצה השתנתה בהתאם – מבתי קולנוע עם מושבים מעט דביקים למכשיר ה-VHS הביתי. ואז הלכו התור והזהב, אבל הפורנו נשאר.
3) ג'קי צ'אן וג'ואי מ"חברים" התחילו את הקריירה כשחקני פורנו. אבל לא ביחד, תרגיעו. ג'קי צ'אן, למרות שהיה ניצב בסרטים של ברוס לי כבר מגיל צעיר, חיפש את המקפצה לליגה של הכוכבים הגדולים והחליט לנסות את מזלו ולהשתתף בסרט הארוטי "הכל נשאר במשפחה" משנות ה-70 – והוא מעולם לא הביע צער או חרטה על הקטע הזה.
מאט לה-בלאנק, מי שגילם את ג'ואי ב"חברים", החל את קריירת המשחק שלו ב"יומני הנעל האדומה" - סדרת דרמה ארוטית מבית פלייבוי של אמצע שנות ה-90 שההורים שלכם היו רואים בזמן שישנתם. כמובן שיש עוד רשימה ארוכה של כוכבים שהתחילו לא לבושים, כמו ארנולד שוורצנגר (שהצטלם בעירום בשביל לפרוץ לתודעה) וסילבסטר סטאלון (שעשה כמה סרטי פורנו ונודע בכינוי "סוס ההרבעה האיטלקי", שנשמע רק קצת יותר טוב באנגלית).
4) יש תת-סוג של פורנו שמשתמש בנאציזם כרקע, ולפעמים יותר מזה. זה מזעזע מנקודת מבט ישראלית, אבל זאת דרכו של עולם: אם מדובר בנושא שהשפיע על התרבות העולמית, מישהו כבר יעשה עליו פורנו.
בשנות ה-60- וה-70, לאחר שאבק מלחמת העולם השנייה שקע מעט, נוצר גל של ספרים וסרטים פורנוגרפיים בכיכוב דמויות נאציות. הז'אנר הגיע אפילו לישראל: הדוגמה הזכורה ביותר היא "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ", ספר שהמשטרה עצרה לא רק את הפצתו אלא גם את המו"ל שלו, יצחק גוטמן, שהואשם בפרסום דבר תועבה.
ספרים קיצוניים פחות הופצו בעברית תחת סדרת "סטאלג", שסאדיזם בכלא או במחנה שבויים – בדרך כלל התעללות של סוהרות בגברים – היה המכנה המשותף הנמוך שלה. בשאר העולם זוכרים עד היום את סדרת הסרטים על הסוהרת הנאצית אילזה, ועכשיו נפסיק לדבר על זה כי חטפנו בחילה.
5) קלטות סקס מופצות לעתים בכוונה תחילה לקדם קריירה של שחקנים. כך נרמז במאמר של הניו יורק טיימס בשנת 2006. קלטות סקס לוהטות הן מוצר שתופס הרבה מאוד כותרות, וכמובן שהן דבר נורא - פוגעות בפרטיות, מביישות את האדם ומוכיחות עד כמה העולם הטכנולוגי פשוט פרוץ – אבל לעיתים הן רק חלק ממהלך יחסי ציבור.
דוגמה טובה היא זו של קיד רוק: כמה שנים לאחר שדלפה קלטת סקס בכיכובו הוא רמז בעצמו שהיא הודלפה באופן מפתיע ממש רגע לפני שהוציא דיסק חדש. הקריירה של המתאבקת צ'יינה זכתה לתחייה זמנית לאחר פרסום הקלטת שלה, ונזכיר כמובן גם את קים קרדשיאן, פריס הילטון ופמלה אנדרסון – שכולן זכו לפרסום אדיר בעקבות דליפת הקלטת שלהן. מה כאן הסיבה ומה התוצאה? תחליטו אתם.
6) יש רשתות חברתיות ייעודיות לאינספור סוגי פטיש. לאחר שרשתות המיינסטרים כמו פייסבוק החלו לצנזר כל מיני תמונות "עירום" של נשים מניקות בטענות שונות ומשונות, אתרי הכרויות החלו לפתח פלטפורמות של רשתות חברתיות משל עצמם וללא צנזורה. כך למשל אתר knki שהוא בעצם אפליקציה של היכרויות לאוהבי ה-BDSM. בקרוב בישראל? עזבו, אל תענו, אנחנו לא באמת רוצים לדעת.
7) ספנסר טוניק מצלם אנשים בעירום מלא ובפוקוס, וזה עדיין נחשב אמנות. באמנות המודרנית אפשר לראות לא מעט עירום שאיש לא רואה בו פורנו, ואחד האמנים הבולטים בתחום כיום הוא ספנסר טוניק - צלם ואמן אמריקאי ממוצא יהודי שעשה לעצמו שם בינלאומי מצילומי עירום המוניים. משנת 1992 הוא מצלם מתנדבים עירומים בכל מיני תנוחות ומקומות בעולם, לעיתים אלפי מתנדבים בצילום אחד.
הקוראים החדים בטח זוכרים שבשנת 2011 הצליח ספנסר לצלם במבצע כמעט סודי כאלף ישראלים עירומים לחלוטין בים המלח, כדי לעורר בעולם מודעות למצבו הקריטי של פלא העולם הזה. אם התעורר אצלכם משהו אחר, אז כנראה שיש לכם פטיש לפוספטים או משהו.
8) ביפן נהוגה צנזורה מינית גם על קומיקס, משחקי וידאו וסרטים מצוירים. טוב, כולנו מכירים את התרבות היפנית והסטיות שלה. אבל הידעתם שכל תוכן למבוגרים שנעשה כחוק ביפן חייב לצנזר את איברי המין של המשתתפים? אז זה תקף גם לסרטים, לספרי קומיקס ולסרטים מצוירים. עד אמצע שנות ה-90 גם שיער ערווה היה מצונזר, אבל היום כבר התירו אותו והטשטוש חל רק על איברי המין עצמם. אגב, החלק האחורי לא חייב להיות מצונזר - אלא אם מתקיימים מגע או חדירה. היגיון יפני.