הדאבלין הוא, בראש ובראשונה, המקום שאותו אתם יכולים להפוך לפאב הקבוע שלכם. יש בו משהו מאוד יוצא דופן בסצינת הפאבים הירושלמים – איזשהו שילוב של עיצוב, קהל, צוות ומוזיקה, שהופכים את המקום ליותר מסתם עוד מקום שאליו אתם הולכים בחמישי, שישי או שבת בערב. מה שרבים מהמבקרים יספרו לכם אם תשאלו אותם למה הם שם, או למה הם באים לשם כבר שנים, מסתכם במילה אחת: "אווירה".
הגענו לדאבלין קצת אחרי תשע, וגילינו פאב שמרגיש כאילו הוא נלקח מסרט: מקום אפלולי, מוזיקה לא רועשת מדי, הרבה אנשים שנראים כאילו הם באים לפרוק מתח אחרי יום עבודה קשה. הרבה אנשים ישבו לבד ליד הבר – בר מאד ארוך יחסית לסטנדרט הירושלמי. הדאבלין, כך גילינו, פותח את שעריו בחמש בצהריים, וכבר אז מתחילים לטפטף פנימה המבקרים. ומה שהכי מפתיע – גם כשהפאב עוד יחסית ריק (כלומר, לא כל המקומות תפוסים), הוא עדיין מרגיש מאד חי.
העיצוב של הפאב מיובא לחלוטין מאירלנד – הכל מעוצב מעץ כהה וחום, המיתוג של מותגי אלכוהול מסויימים בולט (בעיקר גינס, באופן לא מפתיע), שתי טלוויזיות גדולות מציגות את משחק הכדורסל של הערב. משהו שמאד מתאים למי שרוצה ללכת לאנשהו מיד אחרי העבודה עם החבר'ה. השירותים במקום (שהם, אגב, יוניסקס) גדולים ומרווחים. פיצ'ר מגניב בבר הוא מתלי המעילים שמתחת לבר, שבנויים בדיוק למי שנכנס מהקור הירושלמי ורוצה להישאר הרבה זמן. בנוסף, יש כמה איזורי ישיבה, כאשר חלקם בנויים להיות יותר אינטימיים לשעות העמוסות יותר של הערב.
כשניגשנו להזמין, גילינו כמה דברים. קודם כל, מדובר במבחר הבירות והוויסקי הגדול ביותר שנתקלנו בו בירושלים – אלו תפסו יותר מחצי מהמקום בתפריט ואפשרו לנו לגלות שאין לנו באמת מושג מה זה בירה. מלבד השתייה, יש כמות יפה של אוכל שעשוי די טוב, וחלקו גם מאד מקורי (פיש אנד צ'יפס!). כמו כן, גילינו שהברמנים באמת יודעים מה הם עושים, ושמתוך מבחר הבירות הענקי הם יודעים להמליץ לנו על מה שאנחנו רוצים לפי דרישות ספציפיות. אלינור (25), הברמנית שלנו, גם מוודאת כל הזמן שאנחנו לא שותים שום דבר לבד ומורידה איתנו צ'ייסרים, תוך כדי שהיא מדובבת את הבחור האמריקאי המבוגר שיושב לצידנו. אין מה לומר – הצוות יודע לפנק (טוב, לפחות כשיושבים על הבר).
בתחילת הערב, הקהל העיקרי שנתקלנו בו הוא אנשים מבוגרים יחסית – גברים בגילאי 30 ומעלה – וכמות יפה של אמריקאים. אחד מהם, העונה לשם ברוס (55), סיפר לנו שהוא לא היה בפאב כבר שנים, אבל הוא בא לפה כי זה מזכיר לו את הפאבים שבבית, בפנסילבניה. הברמנית סיפרה לנו שהקהל הזה די נפוץ בשעות המוקדמות, והצביעה על כמה אנשי קונסוליה שיושבים בקצה הבר. סוג הקהל הזה הוא נדיר יחסית ברוב הפאבים בירושלים, שמושכים בעיקר קהל צעיר.
ככל שעובר הזמן, רואים שהמקום משתנה. לאט לאט, המקום מתמלא עד שבחצות כבר אי אפשר לזוז, וגם כשיושבים עדיין מרגישים דחיפות כשאנשים מנסים לעבור ממקום למקום. המוזיקה משתנה למוזיקת קלאבינג מהסוג הטוב והווליום עולה. הברמנים מתחילים לתופף על כוסות ובקבוקים לצלילי המוזיקה, והאווירה משתנה מפאב אישי ואינטימי לאווירת מסיבה. במידה רבה, הדאבלין הוא שני מקומות שונים – עד עשר וחצי, בערך, הוא מקום יחסית מבוגר ומאד אינטימי. אחר כך, הוא דאנס בר שחסרה לו רחבת ריקודים.
בשלב הזה, הקהל מאד הטרוגני ואי אפשר להצביע על המבקר הסטריאוטיפי. הקהל מורכב, לחלוטין, מכל האנשים שאפשר לדמיין – ויש לציין שבדאבלין אין שום סלקציה או שטות כזו. אווירת המסיבה בהחלט לא מרחיקה את הקהל המבוגר יותר, אם כי ממוצע הגילאים אכן צונח קצת. התחלופה מאד גבוהה, ומי שיושב בבר יוכל לראות שעוברים לידו אנשי עסקים שבאים לנוח משבוע קשה, בחורות פנויות בגילאי 30 ומעלה, חבר'ה צעירים שבאו להנות מהאווירה הייחודית של המקום, והרבה אנשים שאומרים בפה מלא שלמרות שזו לא המטרה העיקרית של הבר – זה בהחלט מקום מתאים לפיקאפים. ובעיקר – הרבה אנשים שמצהירים בפה מלא "הדאבלין? זה הפאב הקבוע שלי".
אחרי שהזמנו חשבון, אלינור מוזגת לנו עוד צ'ייסר על חשבון הבית ומאחלת לנו לילה טוב, לא לפני שהיא מספרת לנו כמה מספרי טלפון מזוייפים היא נאלצת להפיץ בכל ערב. אנחנו משלמים ומנסים למצוא את דרכנו החוצה בין כמויות אנשים שלא היו מביישות מועדוני ריקודים מצליחים. לפני שהתקדמנו עשרה צעדים, המקומות שלנו נתפסו על ידי אנשים שלא היו שם לפני רגע. כשיצאנו, היינו מופתעים לגלות שאנחנו עדיין בירושלים.
דאבלין, פאב אירי בירושלים, שמאי 4.
פתוח כל השבוע, 17:00 עד 3:00, קצת יותר בשישי או כשהקהל מוצלח במיוחד.
מחירים: סטנדרטיים, אבל עם כמות יפה של מוצרי פרימיום שלא הייתם מוצאים בשום מקום אחר.
חנייה: בירושלים כמו בירושלים, תיאלצו ללכת כמה מאות מטרים, אלא אם הגעתם מוקדם וחניתם בחניון שבמעלה הרחוב.
הגבלת גיל: 22.