בטח כבר שמעת על אבסינת. זה המשקה הזה בברים שעולה פי שתיים מכל דבר אחר, ובפעם האחרונה שראית מישהו שותה אותו הוא השתעל ונחנק במשך דקות ארוכות. זה משקה שמזכירים שוב ושוב בהקשר של סופרים מפורסמים כמו אדגר אלן פו או ארנסט המינגוויי. זה משקה שמספרים עליו שהוא לא חוקי, מה שגורם לך לתהות למה מוכרים אותו בכל בר. אז בוא נערוך היכרות מסודרת.
אבסינת הוא משקה אלכוהולי חריף מאוד שהטעם הדומיננטי בו הוא משהו שבאנגלית יש לו שם רומנטי: וורמווד. לצערך, בעברית השם הרבה פחות מגניב והרבה יותר מסביר למה כל כך קשה לשתות אותו: לענה. אבסינת הוא משקה די מר. המרכיב הדומיננטי השני אולי יפתיע אותך, אם לא שתית אבסינת עד כה: אניס. כן, אבסינת הוא משקה אניס. זה אומר שברמה הכי בסיסית, אם אתה אחד מהאנשים המוזרים האלה שלא מסוגלים להנות מעראק, אוזו ודומיהם, אל תתקרב לאבסינת. אם, מצד שני, אתה יודע להנות ממשקאות אניס, אבסינת זה הדובדבן שבקצפת.
אף אחד לא לגמרי יודע מי המציא את האבסינת, אבל לכולם ברור שהצרפתים הם אלה שהכי התלהבו ממנו. בעשורים הראשונים של המאה ה-19 התחילו להגיש אותו בכל פינה, עד אמצע המאה הוא איים להדיח את היין בתור המשקה הכי פופולרי, וב-1860 קראו לשעה 5 בערב "השעה הירוקה" על שם המשקה הירקרק. האבסינת היה המשקה של כל מי שהיה משהו, במיוחד בצרפת, במיוחד אם היית אמן שחיפש השראה בכוס המשקה שלך: לאבסינת קראו גם "הפיה הירוקה" ואמנים ציירו את עצמם נמצאים באקסטזה של התעלות חושים בעוד נימפות יפות ועוטות ירוק יוצאות מהבקבוק ואוחזות בהם.
כמה עשורים לאחר מכן המוניטין של המשקה התדרדר. הוא קושר עם מקרי רצח והתאבדות. הלובי שקם נגדו טען שהיא גורם להזיות, להתקפי פסיכוזה אלימים ורצחניים ולעוד כל מיני סוגים של חוסר מוסריות, עד שבסופו של דבר המשקה הוצא מהחוק בארצות רבות. האשם העיקרי: חומר בשם תויון שנטען שגורם להזיות, אבל כנראה שלא באמת עושה שום דבר רציני.
עד לאחרונה, האבסינת היחיד שהיה ניתן להשיג היה אבסינת ביתי שלא מעט פעמים היה פשוט איום ונורא. אבל היום המצב שונה – מאז שנות ה-90 האבסינת התחיל לצבור פופולריות חדשה ברחבי העולם, ועם הזמן מדינות רבות הסירו את האיסור על ייבוא וייצור המשקה, כאשר ההגבלה היחידה היא על כמות נמוכה של תויון. לפני שנתיים אפילו התחילו למכור אותו בארה"ב. באופן אירוני, הפופולריות החדשה של האבסינת קשורה לדברים שעשו לו שם רע: הרבה אנשים רוצים לשתות אבסינת ולקוות לקבל את ההזיות שהיו ההשראה של סופרים כמו ואן גוך. היום אבסינת הוא לגמרי חוקי ברוב המקומות, ובטח שבארץ, כך שאתה יכול להזמין אותו בכיף. אבל אל תצפה להזיות: קרוב לוודאי שמה שגרם להזיות האלו שכולם דיברו עליהם במאה ה-19 היה אלכוהול מאיכות גרועה.
האבסינת ואתה
הדבר הראשון שאתה צריך לדעת לפני שאתה מזמין אבסינת זה שזה משקה חזק. שלא כמו וויסקי, שלא משווק בריכוז אלכוהול של 40 אחוז, אבסינת מגיע לעיתים קרובות בריכוז של 60 אחוז, ולא קשה למצוא סוגים שמגיעים עד 80 אחוז. התוצאה של זה היא שבדרך כלל יהיה מאד קשה לספוג את הטעם המלא של האבסינת, שהתגובה הנפוצה ביותר אליו היא הרגשה של גרון צרוב וצורך עז להשתעל. אם תצליח לשרוד את האימה הראשונית, אתה תגלה שני דברים: מי שמספר על הזיות מאבסינת כנראה משקר, אבל מצד שני, אין כמו אבסינת כדי לדפוק את הראש קשה וחזק ולכמה ימים, כך שאולי אם תשתה מספיק תתחיל לראות דברים שתוכל לקרוא להם הזיות.
כל הבעיות האלה נובעות מכך שאבסינת (כמו כל משקה שצרפתים אוהבים) לא אמורים לשתות כמו כל משקה אחר. מסביב לאבסינת יש תרבות שתייה מורכבת מאד, שכוללת הרבה ציוד נלווה.
השיטה הקלאסית היא זאת: את האבסינת מוזגים לכוס שעליה מונחת כפית מחוררת. אחר כך מניחים על הכפית קוביית סוכר, שדרכה מטפטפים (כמה שיותר לאט) מים קרים הקרובים לנקודת הקיפאון, עד ליחס של 1:3 לטובת המים. בסוף התהליך המשקה יראה לבן ועכור, כמו ערק אחרי שהוספת לו מים.
השיטה היותר מגניבה הולכת ככה: אתה טובל את קוביית הסוכר בכוס האבסינת שלך, מניח אותה על הכפית המחוררת, לוקח גפרור, מדליק את קוביית הסוכר ומסתכל על הלהבות האלכוהוליות מרצדות בשמחה ומטפטפות טיפות של קרמל לתוך הכוס שלך. אחרי זה אתה מוסיף מים דרך מה שנשאר מקוביית הסוכר. זה מגניב – במיוחד החל מהכוס השנייה של האבסינת והלאה.
הטקס המסובך הזה גם מוריד את תכולת האלכוהול הגבוהה, גם מטפל בטעם המר-עד-אימה של האבסינת, וגם משחרר את כל הטעמים שהתחבאו מתחת לאלכוהול. מבולבל? יש צרפתים באינטרנט שיכולים להסביר לך בדיוק איך לעשות את זה.
אבסינת, כמו שאתה מבין, זה לא משהו שאתה אמור לשתות בבר כדי לדפוק את הראש מהר. אפשר לעשות את זה, אבל זה כואב יותר, יקר יותר והרבה פחות כיף מלהקפיץ שניים-שלושה שוטים של טקילה. רוב הברים שאני מכיר עדיין מתייחסים אליו כ"הדבר הזה שיש בו המון אלכוהול", וחבל. אבסינת זה משהו שאתה אמור לשתות בחדר חשוך, לאט, ובעדיפות – לבד, תוך כדי שאתה מהרהר בנוגות על החיים, אפוף במלנכוליה, וכותב (או מצייר) את יצירת המופת הבאה שלך.