דיאגאו היא מפלצת אלכוהול. צאצאית של מיזוגי תאגידים, דיאגו היא חברת האלכוהול הגדולה בעולם. גינס. קילקני. ג'וני ווקר. סמירנוף. בושמילס. גורדונס ג'ין. קפטן מורגן. דון חוליו. חוזה קווארבו. בייליס. כולם שייכים לדיאגאו. ענקית האלכוהול הזאת קיבלה את השם שלה מצירוף המילה הלטינית דיא (יום) והמילה היוונית גאו (עולם). הרמז הוא שכל יום, מסביב לעולם, שותים את דיאגאו.
ודווקא אימפרית הרשע הזאת (שהייתה גם הבעלים של ברגר קינג ופילסברי) מפעילה כמה מהמזקקות הכי קטנות והכי משפחתיות בעולם הוויסקי, אלו שמייצרות את הכי מעט וויסקי עם הכי הרבה טעם (ולצערנו, בעיקר בגלל שיטת המיסוי בארץ, במחירים שאינם שווים לכל כיס בשום אופן).
פאנל הוויסקי התכנס שוב, ובליבו מטרה אחת – להבין אחת ולתמיד מי הוויסקי הכי טוב של דיאגאו, ואז לשתות אותו. התכנסנו בבר הברטלבי בתל אביב. הנוכחים: טל גוטמן, מולי מרקז וצחי בדרה, ותיקי פורום האלכוהול של ערוץ הגברים; החברים החדשים רועי אפרתי ואורן דותן, יהונתן זילבר, עורך mako גברים, הח"מ; ודודי זץ מחברת IBBLS, היבואנים של דיאגאו בישראל. רבותי, חממו את הכוסות.
גלנקינצ'י Glenkinchie 10
בקבוק בכ-490 שקל בחנויות; בערך 76 שקל לשוט בברים
הוויסקי הזה מייצג נהדר את האיזור בו מזקקים אותו, ההיילנדס של סקוטלנד: הוא קליל, פירותי, מתוק, יותר קרוב לקוניאק מאשר לוויסקי החריף של התחנות המרכזיות; בקיצור, דרך לא רעה לפתוח את התיאבון לוויסקים חריפים יותר. אבל מה היה לפאנל שלנו להגיד?
גוטמן: ריח נעים, שלא תוקף אותך, טעם של דבש תלתן, מינרליים. דרך אגב, באמת יש דבר כזה, דבש תלתן.
מרקז: זה אשכרה וויסקי לארוחת בוקר. אם הייתי שותה וויסקי לארוחת בוקר, הייתי רוצה את זה ליד הבריוש שלי. צריך לעשות מבצע כזה, וויסקי ומאפה.
זילבר: יותר מתכת, פחות גוף. יש לו חולשה כזאת, יחסית לוויסקי, חולשה של יין לבן. זה וויסקי ביישן, זה וויסקי פייסן. זה וויסקי שאתה יכול להגיד דברים על אחותו ישר בפנים שלו.
בדרה: לא הייתי מזמין אותו בעצמי, אבל אם היה לי חבר שלא מכיר וויסקי עדיין, הייתי מכבד אותו בגלנקינצ'י.
גוטמן: אני מאמין שמצאנו את ה-gateway drug לעולם הוויסקי. גלנקינצ'י זה כמו מריחואנה.
דלווייני Dalwhinnie 15
בקבוק בכ-490 שקל בחנויות; בערך 76 שקל לשוט בברים
גם הוויסקי הזה מגיע מההיילנדס של סקוטלנד, וגם הוא משחק על טעמים פירותיים ומתוקים ופחות נוכחות מאיימת. הוא מיושן זמן ארוך יותר – 15 שנה. כמו הרבה מהמאלטים הטובים של סקוטלנד, ובמיוחד אלו ששייכים לתאגידי אלכוהול גדולים, מעט מהתוצרת של דלוויני נכנסת לבקבוקים ומגיעה אלינו; רוב הדלוויני שמזוקק נכנס למותג הבלנדד הנמכר Black & White. זאת תמה שתחזור על עצמה בעוד כמה מהמאלטים שנשתה היום.
גוטמן: פרחים, פטל, פריחת הדרים, ואחלה סיומת.
בדרה: לא הייתי מזמין אותו בעצמי, אבל אם היה לי חבר שלא מכיר וויסקי עדיין, וזה היה מישהו שאני באמת אוהב...
האפרתי: זה העדין מבין המעושנים. אתה מרגיש עשן, אבל לא יותר מדי.
זילבר: מצד אחד, הוא עדין ופירותי, מצד שני, הוא עוקץ אותך בגרון כמו שצריך כשהוא יורד – זאת ההרגשה שוויסקי צריך לתת. לא רע, בעיקר אם וויסקי כבד יותר לא עושה לך את זה.
רויאל לוכאנגר Royal Lochnagar 12
בקבוק בכ-490 שקל בחנויות; בערך 76 שקל לשוט בברים
רויאל לוכאנגר הוא היילנדס האחרון שנטעם הערב, והוא כבר מתחיל את המסע שלנו לעבר מחוזות יותר קשוחים בסקוטלנד. הוא עדיין מתוק ופירותי מאוד, אבל יש לו עוצמה אלכוהולית. אם התחלנו לדבר על סינגלים שלא מגיעים לצרכן אלא נאבדים בתוך מותגי בלנדד, הרי שהלוכאנגר מהווה את הלב של הג'וני ווקר בלו, אולי אחד מהבלנדדים המפוארים והיקרים בעולם.
גוטמן: יש כאן מינרלים, קצת טעם נפטי, מרמלדה ואורן, וטעם של אגס. אבל אגס בשל. אגס בשל שהשרו אותו במשהו. נגיד וויסקי.
מרקז: לוכאנגר הוא כמו הערך בוויקיפדיה של סינגל מאלט מההיילנדס: יש בו את כל מה שצריך להיות, אבל לא יותר מזה.
בדרה: זה וויסקי טוב אבל משעמם; הוא לא מאתגר. זאת כמו הבחורה שהיית שוכב איתה, ואולי אפילו לוקח את המספר טלפון שלה, אבל לא מתקשר למחרת.
זילבר: יותר מדי קרוב לקוניאק. וההבדל בין רויאל לוכאנגר ובין קול איילה הוא כמו ההבדל בין ג'וני כחול וג'וני שחור: הכחול הרבה יותר יקר, אבל פשוט פחות מספק.
קראגנמור Cragganmore 12
בקבוק בכ-490 שקל בחנויות; בערך 76 שקל לשוט בברים
ספייסייד הוא אחד האיזורים המעניינים בסקטולנד; המזקקות לוקחות את המים שלהם מנהר הספיי. לקראגנמור יש טעם מורכב מאוד, הרבה דקויות, אבל הוא לא קשה במיוחד לשתייה. הוא לא בדיוק וויסקי למתחילים – אבל גם לא וויסקי שיגרום למתחילים להשבע לא לעזוב יותר את הוודקה רד בול.
גוטמן: יש לו גוף נחמד וטעם של הרבה עשבי תיבול.
בדרה: וטעמים של ים. שזה מעניין, כי הוא מתחיל מתוק. ואם אנחנו מדברים על לפתוח וויסקי במים, זה וויסקי שכמעט חייבים להוסיף לו טיפה, כי הוא הרבה פחות מעניין לפני שפותחים אותו.
זילבר: הוא מעניין בעיקר באף, מכאן ההבדל העצום בין לפני ואחרי שאתה פותח אותו. על הלשון, הוא פשוט לא טוב כמו אחרים שאנחנו שותים כאן היום. הריח מבטיח הבטחות – אבל הנוזל בכוס לא חותם על הצ'ק.
מרקז: זה וויסקי שמודיע על עצמו לפני שאתה בכלל מקרב אותו לאף.
גוטמן: זה ההבדל, אם תרצה, בין חליפה שקונים בחנות וחליפה שתופרים לך. זה וויסקי שיושב עליך כמו שצריך. באמת יושב.
בדרה: הוא כמו פוליטיקאי: נותן לך את מה שהוא רוצה.
מרקז: והוא צובט בגרון כמו שצריך. באנלוגיית סיגריות נדירה, יש את ההבדל בין הצביטה הלא מורגשת בגרון של HM לייט ובין מלבורו אדום? אז זה המלבורו האדום.
קוּל אָיְלַה Caol Ila 12
בקבוק בכ-490 שקל בחנויות; בערך 68 שקל לשוט בברים_c.jpg)
הוויסקי החביב על הח"מ מזוקק ומיושן קרוב למזח בשפיץ המערבי של האי הנודע איילה (Islay) והוא סופג שם, ב-12 (ויש גם 18) שנות היישון, שלו, את כל מה שיש לים להציע: מלח, יוד וטעם של אצות. להבדיל מוויסקים "ימיים" אחרים, הטעם הימי של קול איילה מאוזן היטב עם הטעמים הפירותיים ועם החריפות הוויסקית שלו. התוצאה היא וויסקי לא פשוט למתחילים; לעומת זאת, כשהוא מעורבב עם מיני וויסקים אחרים, הוא מהווה את הלב של הג'וני ווקר השחור, אחד מהפרימיום-בלנדד המצליחים (והקלים לשתיה) בעולם.
בדרה: מדהים, יש לו צבע חיוור של ג'יימסון אבל טעם ענק. ענק.
זילבר: זה כמו לחזור הביתה.
גוטמן: אם אתה גר על צוק בסקוטלנד.
אפרתי: אני על הוויסקי חמש דקות, עדיין מריח אותו. אני מפחד לטעום.
מרקז: אני כוסית, ומכאן שאני לא סובלת את הוויסקי הזה. חבר'ה, אם אתם מוצאים בחורה שאוהבת את הוויסקי שלה חזק ומעושן תתחתנו איתה, כי לא תמצאו הרבה כאלו.
דותן: זה כמו לעמוד על המזח ולעשן סיגריה.
טליסקר Talisker 10
בקבוק בכ-490 שקל בחנויות; בערך 68 שקל לשוט בברים
אנחנו סוגרים את הטעימות שלנו הפעם עם טליסקר, המזוקק על האי סקיי, והוא וויסקי איים קלאסי: חזק, מעושן, מאוד כבולי ומאוד לא פשוט לשותה המתחיל. חובבי וויסקי מתים עליו כי הטעמים שלו מורכבים, כי הוא נותן קיק טוב בפה וכי האיזון שלו, בין החריף למתוק למלוח, מעולה. טליסקר הוא גם הסינגל מאלט עם הכי הרבה ווריאציות של שנות יישון: אפשר למצוא טליסקר שמיושן 10 שנים, 12, 15, 18, 20, 25 ואפילו 30 – ועם זאת, הטליסקר 10 הוא הכי פופולרי, וגם אחרי רק עשור של יישון הוא בועט היטב.
זילבר: עכשיו זה וויסקי שאתה לא אומר על אחותו שום דבר.
גוטמן: זה הבד בויפרנד שכל בחורה מחפשת: הוא יכול להיות מאניאק, הוא יכול להיות טוב אליך.
דותן: קודם היו קינוחים, זאת מנה עיקרית.
גוטמן: הניסוי כאן הוא לקחת את השלוק הכי קטן, תראה איזה התפוצצות של טעם הוא עושה בפה.
מרקז: בעיטה בראש. אני מתמסטלת רק מהריח.
בדרה: מדובר כאן בוויסקי של תימנים. חריף באמת.
ולסיכום: מה היה לנו כאן?
גלן קינצ'י – היילנדס, קליל, מתוק, לא גובה קורבנות בנפש, מתאים למתחילים.
דלווייני – היילנדס, גם כן מתוק, אבל עם טעם ברור של עישון, צובט בגרון; מתאים למתחילים.
רויאל לוכאנגר – היילנדס, מתוק, לא מעושן, לא קליל, מורכב יותר ומעניין יותר, מתאים גם למתחילים.
קראגנמור – ספייסייד, מעט גוף והרבה מאוד ריח, מתיקות מאוזנת, טעמי ים קלים, יותר וויסקי למתקדמים.
קול אילה – איילה, חריף, מלוח, אצתי, עם טעמי כבול מאוד מורגשים – לא וויסקי לכוסיות בכלל.
טליסקר – מהאי סקיי, חריף, מעושן, לא מתוק, יבש, מלא טעם, מאוד מורכב ומאוד לא קל לשתיה.