בלא מעט מקומות בעולם, בערך באזור חג המולד, יוצאות לחנויות הבירות המיוחדות לחגים – גרסה עם אחוז אלכוהולי גבוה במקצת וטעמים עשירים ומעניינים יותר. תמיד הסתכלנו בקנאה על אותם מקומות עם תרבות אלכוהול ואווירה חגיגית, שבאה לידי ביטוי גם באלכוהול. כך שבאופן טבעי התרגשנו קצת כשהתבשרנו שביום העצמאות הזה גם בארץ נקבל בירה מיוחדת משלנו, ישראלית, חגיגית, בצבעי הכחול לבן. 6.7 אחוזי אלכוהול הם רק הדובדבן הסמלי שעל הקצפת לכבוד יום ההולדת ה-67 של מדינת ישראל.
אחרי פרץ הפטריוטית הזה, הגיע הזמן לשבור חזרה לאירופה – והמסע האינטנסיבי שעברנו למקורות הבירה שהשיקה טובורג בישראל. ברוכים הבאים לאזור בוואריה שבגרמניה ובוהמיה שבצ'כיה, מקומות בהם אפשר להקביל את שתיית הבירה באזור לשתיית חלב ישירות מהעטין של הפרה. למעשה אין חובב בירה רציני שלא מסמן את האזור הזה גבוה ברשימת המאסט-סי, והנה גם אנחנו פה.
בהמשך: בירה בטעם פסטרמה
התחנה הראשונה אליה הגענו הייתה העיר באמברג שבגרמניה, שבנסיבות אחרות כנראה היינו מדלגים עליה. עיר סטודנטיאלית ושקטה, אבל אחת מצרכניות הבירה הגדולות בעולם – בסביבות ה-210 ליטר לנפש, בעוד בארצנו הקטנטונת, לשם השוואה, מדובר על 14 ליטר בלבד בשנה. העיר היא מקום מושבו של אחד המוסדות המכובדים בעולם הבירות – מלתת ויירמן, אחת המלתתות הוותיקות והאיכותיות בעולם. בויירמן עוסקים במלאכת הקודש כבר 135 שנים, ומייצרים מספר סוגי לתת (דגנים שעוברים תהליך הכולל הנבטה מבוקרת), שהופכים בירות ברחבי העולם למיוחדת במינן.
מה בעצם יש בבירה? החוק ההיסטורי בחלק זה של העולם, "חוק הטוהר הגרמני לבירות" משנת 1516, התיר שימוש בכשות (צמח ממשפחת הקנאביס שנותן את המרירות), מים ולתת שעורה בלבד כדי לייצר בירה. בהמשך נכנסו שמרים, ועם הזמן החלו להשתולל עם המרכיבים, דוגמת הבירות הבלגיות שמתפרעות עם פירות, ירקות, פרחים ותבלינים.
במפעל עצמו הכול מודרני, צבוע בצבעי האדום צהוב של החברה, ומזכיר את מפעל השוקולד של ווילי וונקה - ואולי אלו רק הבירות שלא מפסיקות למצוא את דרכן לקיבה שלנו שגורמות לסביבתנו להראות שמחה ועולצת במיוחד. התהליך פה מודרני, אסתטי ומתקדם לעומת התהליך שנראה בהמשך.
אחרי שיצאנו מהמפעל הרגשנו צורך עז לרפד את הבטן, והגענו למוסד קולינרי מיוחד במינו – השלנקרלה (Schlenkerla), בתרגום חופשי פירושו "הצולע", או "המדדה", שם הולם מאוד למצב הצבירה שלנו רוב הטיול. ייחודו בבירה המיוצרת במקום, בירה מעושנת שמרגישה קצת כמו ארוחה בפני עצמה, סוג של בירה בטעם פסטרמה. בשארית ההיגיון שלנו הזמנו גם מזון אמיתי, וסחבנו את עצמנו למיטה.
למחרת קמנו מוכנים להמשך המסע, נסיעה קלילה של ארבע שעות, בסופה נהיה עדים לחלק מיוחד מאוד של האופרציה שמתרחש בעיר בנסוב שבצ'כיה. הנהג הנרגן שלנו הפיק לקחים מהיום הראשון, ונבח באנגלית רצוצה שבנסיעה הזו נוותר על הוויסקי והבירה ברכב. לכולם רווח בסתר, שכן קיבלנו קיבלו תירוץ רשמי לא לגעת באלכוהול לפחות לשעתיים-שלוש. בכל זאת, תשע בבוקר אחרי יום עמוס במיוחד.
הפסקת האש עם הנהג החזיקה בדיוק שעה וחצי. אחרי עצירת הפיפי הראשונה החליטו הנוכחים להחזיר נוזלים דרך בקבוק וויסקי . בשעה 11:30 בבוקר חצינו מבושמים קמעה את הגבול הוירטואלי מגרמניה לצ'כיה, מה שכמובן הצריך עצירת התרוקנות נוספת, רכישה דיסקרטית והחרשת בירה מקומית מהנהג. מטלה לא בהכרח קלה כשמדובר על בקבוק משפחתי של ליטר וחצי, שעלה, תחזיקו חזק, בערך חמישה שקלים (67 קרונה).
בירה אולד סקול - השיטה העתיקה
במפעל הצ'כי קידמו את פנינו המנהלים המקומיים יחד עם סבינה וויירמן, אשת הברזל ובעלת הבית שמנהלת את העסק ביד בטוחה ואיכות לא מתפשרת. המטרה לשמה התכנסנו היא צפייה בתהליך ייחודי בתעשיית האלכוהול – הלתתת רצפה (floor malting), שיטה ידנית ועתיקה של הנבטת הלתת. מדובר בדרך מסורתית שכמעט עברה מן העולם - הלתת מפוזר על ריצפת אולם ענק בו הטמפרטורה עומדת על מקסימום 12 מעלות, והטבע עושה את שלו, כשמדי יום חורשים את הלתת כדי שלא יידבק אחד לשני או יפתח עובש.
השיטה הזו מייצרת בסופו של דבר חומרי גלם איכותיים ביותר, אבל היא לא ממש כלכלית, ולכן רק חברות בודדות משתמשות בה. אחד מסוגי לתת הבוטיק של ויירמן בו הם גאים במיוחד, לתת קארה אמבר, מוצא את דרכו בסופו של דבר לבירות בוטיק מובחרות, אבל גם לטובורג המשודרגת שנמכרת בישראל, והופך את המוצר לטעים ומשוקע במיוחד.
למחרת, היום האחרון לסבב האלכוהול האירופי, הגיעה אחת החוויות המיוחדות בסיור. שעון הקיץ הישראלי שלח את ידיו הארוכות עד לצ'כיה, וכמעט מנע מאתנו את התענוג של ספא בירה, אבל התעשתות מהירה, אריזה חפוזה שעלתה לנו באוזניות של הטלפון ולחיצת יד זריזה לעובד המלון היעיל של חדר האוכל הצילו את המצב.
אמבטיית בירה מרעננת
כעבור שעה קלה מצאנו את עצמנו בעיירה הציורית פילזן, הבית של בירת פילזנר המצוינת כמו גם בית הכנסת השלישי בגודלו בעולם (למדנו דברים!). גולת הכותרת – פורקמייסטר, ספא בירה מודרני בקרבת העיר, בו טבלנו בעירום באמבטיית בירה שאמורה להיות בריאה ומצוינת לעור. לא הזיק שצמוד לאמבט בחדר הפרטי והמעוצב הייתה חבית בירה אישית, תוצרת המקום. הדבר היחיד שהיינו משנים הוא מפל המים הקטן בקיר ממול, שלא הסתדר עם כל הנוזלים שהכנסנו לגוף. למזלנו, השירותים לא היו רחוקים משם.
המסע בעקבות הבירה הגיע לסיומו, ומצאנו את עצמנו ברכב לכיוון שדה התעופה, ומבעד לאדי האלכוהול החוויה נדמית פתאום כמו חלום. תרמה העובדה שלמרות פער המעלות במרץ בין ישראל לאירופה, כשעל הנייר הטמפרטורות בערב בחלק זה של אירופה היו קרובות יותר לאפס, בפועל חבורת המטיילים העליזה לא הרגישה בהבדל מהארץ. העובדה שאלכוהול נותן אפקט של חום הוכחה כנכונה בפעם המי יודע כמה, והייתה חלק עיקרי בחזית נוספת מול הנהג המקומי, שלא הבין למה האנשים מהמדבר מתעקשים על מזגן בכל נסיעה.
הבטנו מהחלון על אירופה המתרחקת, שפתאום נראתה לנו כמו כוס בירה גדולה ומלאת נוזל זהוב. לשמחתנו חלק מהיופי הזה נמצא בארץ – בירת יום העצמאות, הטובורג בלו שהושקה לכבוד המאורע, נושאת בתוכה את הטעמים המיוחדים, ומבטיחה שיהיה לנו חג שמח במיוחד.
הכתב היה אורח של חברת טובורג.