רגע לפני שאני עובר לטור השבועי שלי, אפתח בחדשות טובות: לא מזמן סיפרתי לכם כאן על תנועת הנוער המדהימה "כנפים של קרמבו" - תנועת הנוער היחידה בעולם לאנשים עם מוגבלויות. בין היתר, סיפרתי שהמקום המדהים הזה, בית לחונכים וחניכים מכל הארץ, אינו מוכר על ידי משרד החינוך כתנועת נוער רשמית. לפני שבועיים התקיימה פגישה בין ראשי התנועה לנציגי משרד החינוך, שהסכימו לתקצב את "כנפיים" על פי התרומות שיתקבלו. כלומר על כל שקל המתקבל מתרומה תוסיף המדינה שקל מתקציב מיוחד.
חוץ מזה, תתכוננו: ב-14 ביולי יתקיים "קרמבו של קיץ 2" - הפנינג ענק בהשתתפות עברי לידר, הדג נחש, מוש בן ארי, אפרת גוש, שלומי שבן, הפיל הכחול והג'ירפות. כולם יופיעו בהתנדבות וכל ההכנסות קודש לפעילות התנועה. חשוב שנהיה שם כדי שההישג יקבל כמה שיותר משמעות. פרטים נוספים בסמוך למועד האירוע. עד כאן בעניין הזה.
וממלאכים מסוג אחד למלאכית מסוג אחר. לפעמים אני עדיין שומע אותה בראשי שרה בקול שקט Ellte si jolie, שיר צרפתי ישן ומוכר שאהבתי בילדותי. עוד לפני שידעתי שיש בכלל שפה כזאת, צרפתית. סבתא הייתה כנרית מופלאה. בגיל 14, כמו לוחמת אמיתית היא נקטה בשביתת רעב במשך 10 ימים עד שדודה שלה הסכימה לקנות לה כינור ולמדה לנגן לבד. היא סיפרה על עיר קטנה ברוסיה שם נולדה ב-1914 לאימא רחל שלא ידעה קרוא וכתוב ולאבא שמואל, חרש אילם ופסל בחסד. שניהם מאוד רצו להגר לארצות הברית אבל נדחו בכניסה לארץ האפשרויות.
"רק כמה שנים אחר כך היא עלתה לארץ השמש, החלב והדבש שחיזקו את גופה מאוד"
רשויות ההגירה לא ממש אהבו את סבתא שלי. היא נראתה רזה מאוד וקצת חולנית. אחיה התאום נתן, נראה לעומת זאת בריא, סמוק וחייכן. כיוון שלמשפחה לא היה יותר מדי כסף, חששו ברשויות ההגירה שנטל הטיפול בילדה ייפול על המדינה והחזירו אותם כלעומת שבאו. כעבור זמן עשתה המשפחה ניסיון הגירה נוסף והפעם בלי סבתא שלי שנשארה מאחור אצל קרובת משפחה שהייתה אחות במקצועה.
רק כמה שנים אחר כך היא עלתה לארץ השמש, החלב והדבש שחיזקו את גופה מאוד. הילדה הקטנה אולי התחזקה פיזית אבל אי אפשר לתאר את הבלבול והעלבון בלב של ילדה קטנה שהוריה נוטשים אותה, אלוהים יודע בשביל מה. כסף הם לא שלחו. כשגילתה יום אחד את הכינור מצאה בו מרפא מסוים וניגנה עד שלא נשארו לה דמעות.
נדמה שבנקודה הזו אתה בוחר באיזה צד של החיים לעמוד. האם תנהג כנפסד ששברו לו את הקשת או תנצח על התזמורת גם כשידך ריקות? סבתא בחרה באפשרות השנייה. בחירה שמלווה בנאדם לכל החיים בלי קשר לנסיבות. לא הפסיקה לצחוק ומאוד אהבה לספר בדיחות. אם לפני עשר שנים הייתה משודרת בטלוויזיה תכנית כמו "הצחקת אותנו" היא בטח הייתה עולה על הבמה בלי שום בעיה ויש לי גם תחושה לא לגמרי משוחדת שיש מצב שהייתה זוכה. היא לא התייחסה ברצינות לגיל שלה. ההזדקנות מבחינתה הייתה סוג של מימד אחר בלי קשר ממשי לזמן. לא אכפת לה שתשאלו בת כמה היא כי התשובה אף פעם לא משתנה: "בת 24 בלי שבתות וחגים".
היינו קרובים מאוד. מדברים על הכול ולא חוסכים בפרטים. אני זוכר כשהייתי קטן היא הייתה דוחפת את כיסא הגלגלים שלי לאורך השדרה אחר כך מתיישבים על ספסל, מאכילים ציפורים ומתבוננים בסבלנות האינסופית שלהן לאסוף פירורים כדי להתקיים מבלי לבוא בטענות כלפי אף אחד. "אתה רואה" הייתה אומרת "יש לנו כל כך הרבה מזל". למדתי ממנה כל כך הרבה על צניעות, על פשטות, היה לה את המשפט הזה: "אם אין לך מה שאתה אוהב – תאהב את מה שיש לך".
"זה לא כיסא גלגלים - זה כיסא של מלך אמיתי"
שם למעלה היא בטח יודעת שאני מקדיש לה את הטור הזה ומתמוגגת מאושר. כל פעם שהייתי כותב איזה שיר היא גרמה לי להאמין שזה הדבר הכי יפה שנכתב אי פעם. שלא לדבר על כמה הייתה גאה כשפרסמתי בגיל 19 ספרון שירים קטן בהוצאה עצמית. אז נכון, כמו שאף הורה לא בדיוק מפנטז על ילד בכיסא גלגלים גם סבתות חולמות על נכד (או נכדה) גבוה ויפה תואר שיצעד איתן ברחובות דיזינגוף בבוקר שישי אביבי, שישלח גלויות מטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה ושתזכה לרקוד בחתונה שלו ואם אפשר אז גם שתראה טוב עם כמה שפחות קמטים. כל זה לא קרה לנו – אבל יותר מכל אחד אחר במשפחה שלי – אני הכי מאמין שלה זה באמת לא היה אכפת. הייתי המלך שלה – בדיוק כמו שאני. "זה לא כיסא גלגלים" הייתה צוחקת "זה כיסא של מלך אמיתי".
מלאו כבר חמש שנים וארבעה חודשים לפטירתה. אני כותב בעיקר בצער על שאני כבר לא זוכר איך נראה מקום הקבר שלה. שורת הקברים הצפופות לא מאפשרות גישה לאדם עם מוגבלות. ביקרתי במקום הזה רק פעמיים מאז שהיא נפטרה וכבר שלוש שנים שלא התקיימה במקום אזכרה ראויה לשמה לאישה המופלאה הזו ששינתה את חיי בכל כך הרבה מובנים. זוכר אותך. תמיד.