סיפורה של אנה פרנק הוא אחד ממיליוני סיפורים של יהודים שנספו בשואה, אבל דווקא הוא זכה ליותר הכרה מכל סיפור אחר. בזכות כשרונה של ילדה בת 13 אנחנו יכולים להתחבר לסיפור חיים אמיתי ומרגש מאותם ימים. אנה פרנק הייתה נערה יהודייה שנולדה בגרמניה ונאלצה להגר יחד עם משפחתה להולנד עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. אביה, אוטו פרנק, הקים חברה בהולנד וחי שם עם משפחתו באושר. אנה כתבה ביומנה על חייה, שהיו די רגילים, על ציונים ובעל בנים, על אחותה בת ה-16 ואביה, עד שב-1940 פלשו הגרמנים להולנד ומצבם של היהודים החל להידרדר.
כשב-1942 הנאצים התחילו לשלוח את היהודים ל"מחנות עבודה" שהיו למעשה מחנות השמדה, אביה של אנה החליט לעבור עם משפחתו למקום מסתור בו יוכלו להתחבא מרודפיהם - "החלטנו ללכת ולא לחכות שיבואו לקחת אותנו" אמר לה אז.
אנה ומשפחתה עברו לגור במקום מסתור קטן, חדר שהוסתר מאחורי ארון ספרים, בצפיפות ובאוכל דל. על הקירות תלתה אנה פוסטרים של כוכבי התקופה כדי לתת לחדר תחושה מוארת יותר. עם הזמן הצטרפו לחדר דיירים נוספים: פטר בן ה-15 והוריו בני הזוג ואן-דן, ומאוחר יותר גם רופא שיניים בשם דוסל.
אנה תיארה בצורה אמיתית ומופלאה את החיים במחבוא, את היחסים בין האנשים, את הקשיים, האוכל והחלומות שלה, וגרמה למיליוני קוראים ב-75 שפות (הספר תורגם ליותר שפות מכל רומן אחר), להבין את החיים באותה תקופה.
עם הימים והלחץ התחילו היחסים בין האנשים להידרדר, מריבות פרצו בין כל בני הבית, ואנה מתחילה לפתח רגשות לפטר הצעיר, גם אם היא עצמה לא ממש מוכנה להודות בהם.
את המפלט מהקושי במסתור מוצאת אנה בפרצה קטנה בעליית הגג, אותה תיארה אז ביומנה "כמעט בכל בוקר אני הולכת לעליית הגג כדי להוציא את האוויר המחניק מראותיי. מהנקודה האהובה עלי ברצפה אני מתבוננת בשמים הכחולים ובעץ הערמונים החשוף, שעל ענפיו נוצצות טיפות גשם, שנראים כצבועים כסף, ובשחפים ובציפורים האחרות שמתעופפות ברוח. כל עוד זה קיים, חשבתי, ואני אוכל לחיות כדי לראות את זה, את השמש הזורחת, את השמיים הנקיים מעננים, כל עוד זה נשאר, איני יכולה להיות עצובה".
בשנת 1944, כשגרמניה מתחילה להפסיד בקרבות וצבא בריטניה מתקרב להולנד, מצבם של יושבי המסתור קשה מאוד, הם אוכלים מעט תרד, כפית דייסה ותפוחי אדמה חצי רקובים, אך התקווה שעוד מעט יינצלו מחזקת אותם.
אחרי המלחמה, אביה של אנה, שנותר הניצול היחיד מכל יושבי המחבוא חוזר אליו, ומוצא את יומנה של אנה, שהוסתר על ידי עוזרת הבית מיפ. הוא מחליט לפרסם אותו, ולהפוך את סיפורה של ביתו לאחד הספרים הכי אמיתיים ומרגשים על אותה תקופה.