הגלידה של אבותינו הייתה שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים היום. היא הומצאה בפרס העתיקה בסביבות שנת 400 לפני הספירה. אז היו אוספים שלג ומערבבים אותו עם מיץ ענבים מרוכז ויוצרים מעדן שיותר דומה ל"סנואו בול" שמוכרים בדוכנים בקניונים ובפסטיבלים. את השלג שירד בימות החורף היו מאכסנים במאגרים תת קרקעיים כדי שישרוד עד לבוא השמש הקיצית או אוספים מפסגות ההרים הגבוהים בהם עוד לא הספיק להפשיר.
באותה תקופה נשמרו הבדלי המעמדות - הייתה גלידה פשוטה יותר (הטילון של היום) והייתה גלידה מיוחדת לעשירים (לא ננקוט בשמות מותגים) שהייתה עשויה מקרח, מי ורדים, אטריות, פירות ותבלינים. מעניין באמת איזה טעם היה לגלידה בטעם אטריות.
בסביבות שנת 200 לפני הספירה החלו לייצר בסין תערובת של קרח, חלב ואורז, ובכך בעצם הניחו את היסודות לגלידה החלבית של ימינו. אולם דווקא הערבים היו אלה שיצרו את מה שהכי דומה למה שאנחנו מכירים: הם הכניסו את החלב כמרכיב בסיס חשוב במעדן, ערבבו אותו עם סוכר במקום מיצי פירות ופיתחו את שיטות הייצור שלו לכמויות גדולות. עד המאה ה-10 לספירה הגלידה כבר הייתה נפוצה מאוד בארצות ערב עם חלב, שמנת או יוגורט ובטעמי ורדים, פירות יבשים ואגוזים. הו, יאמי.
אך הגלידה בצורתה המוכרת, מהסוג שאנחנו אוכלים היום, הופיעה רק במאה ה-18, בבריטניה ובאמריקה. באותם ימים הקירור החשמלי לא היה נפוץ, והקפאת הגלידה התבצעה על ידי קרח שנלקח מאגמים קפואים בחורף ונשמר ב"בתי קרח" תת קרקעיים עד ימי הקיץ (ממש כפי שנעשה אלפיים שנה קודם לכן). בגלל הקושי בהכנה, גלידה נחשבה למעדן שנשמר לאירועים מיוחדים. במשך השנים התפתחו שיטות הייצור והתובלה והמעדן הקריר הפך לקינוח עממי נפוץ. חברות הענק נתנו לו כל טעם אפשרי ושיווקו אותו בצורות הגשה שונות.
גלידה כחול-לבן
לארץ הגיעה הגלידה רק בשנות ה-50 כשזוג עולים מבולגריה פתח ביפו את "גלידריית מסטיק". אחריה נפתחו ברחבי הארץ כמה גלידריות נוספות שמכרו גלידות בטעמי וניל ושוקולד ואחריהן הגיע גם ה"ארטיק" האהוב. בשנות ה-60 התפתח שוק הגלידה וגלידריות שונות צצו להן ברחבי ארץ והציעו מגוון רחב של טעמים ותוספות, עם אגוזים, קצפת וכוסות צבעוניות – זה כבר בערך כמו שאנחנו מכירים היום.
אם במקרה תהיתם איך מכינים את הגלידה שאתם אוכלים בשקיקה, אז דעו שאת הגלידה התעשייתית מכינים מרכיבים שונים שהבסיס שלהם הוא חלב, חלמונים וסוכר, אותם מחממים במפעל במכלי ענק כדי לתת לגלידה מרקם סמיך יותר וכדי להרוג חיידקים. לאחר שהתערובת מתקררת, מוסיפים לה את השמנת, הטעם הרצוי, חומרים מייצבים (ששומרים על המרקם) וצבעי מאכל.
את התערובת, הנוזלית עדיין, מעבירים למיכלים גדולים עם דפנות כפולות, ומקפיאים בעזרת גז מיוחד הנקרא אמוניה. תוך כדי שהגלידה קופאת היא נבחשת על ידי וו מיוחד שמחדיר לתוכה אוויר - הוא נועד לתת לגלידה מרקם קל ואוורירי יותר. מתוך מתקני הקירור יוצאת גלידה במרקם רך במיוחד שעוברת לאריזות, שם היא מוקפאת ומקבלת את המרקם והצורה שאנחנו כל כך אוהבים.
וכך, אחרי כל זה, סוף סוף יש לנו גלידה. בתיאבון!