בוקר אחד קם ילד ומתחוור לו שאין יותר ים, אין משחקים, אין חבר אחרי בית ספר ואין קינוח בסוף הארוחה. אימא ואבא כבר לא יכולים לשמור עליו ולא יכולים למצוא תשובות לכל השאלות. לפעמים הוא כבר נולד לתוך המציאות הזו בין חומות הגטו ולא יודע על קיומם של כל הדברים הללו. הוא רוצה לספר למישהו קרוב על כל הדברים האיומים שהוא עובר ולהשמיע קול זעקה אל מול העולם הלא מובן.
אך הוא לבד, לעיתים במסתור אפל וחשוך, והוא חש שאין ולו אדם אחד בכל העולם שאכפת לו. כך הילד מוצא את עצמו מתחיל לכתוב יומן שבו הוא מעלה על הכתב את כל אותם הדברים, שיום יבוא ויהפכו לתיעוד נדיר ומצמרר של התקופה החשוכה ביותר בתולדות האנושות.
היו לא מעט ילדים שכתבו יומנים בזמן השואה. חלקם הגדול של היומנים מעולם לא נמצא או לא נותר להם כל זכר. חלק מאלה ששרדו יצאו לאור במהלך השנים בארץ ובעולם.
יצחק רודשבסקי
יצחק היה נער שגדל בוילנה. ביומנו מתואר חוסר האונים שהיה שרוי בו, אך גם העניין הגדול שהוא הצליח למצוא בלימודים ובפעילות חברתית בתנועת נוער סובייטית במהלך שהותו בגטו. הוא מתאר עם המון רגש את מה שקרה בגטו.
כחובב ה"צבא האדום" (הצבא הרוסי) הוא האמין כי הניצחון של צבא זה קרוב מתמיד על הפולש הנאצי. הוא נספה לאחר חיסול הגטו בוילנה בספטמבר 1943, כשהוא גורש עם שאר תושבי הגטו למחנות באסטוניה.
התאריך הראשון שמופיע ביומנו הוא חודש יוני בשנת 1941, לא ברור באיזה יום בדיוק. לעומת זאת, הרשימה האחרונה ביומן נושאת תאריך מדויק – 7 באפריל 1943. ככל הנראה, בתחילה יצחק כתב על חוויות שקרו לו בעבר ובשלב מסוים החל לכתוב חוויות מהווה.
עם חיסול גטו וילנה הוא התחבא עם בני משפחתו ולאחר כשבועיים התגלה המחבוא שלהם. הם הובלו אל מקום שנקרא פונאר, שם הם נורו למוות. בת דודתו, שרה וולושין, היא היחידה שהצליחה לברוח בדרך לשם, והיא זו שמצאה לאחר מכן את היומן ודאגה שיתפרסם. טן
הלגה דין
יומנה מתארת הלגה, נערה יהודית הולנדית, את ימיה האחרונים תחת השלטון הנאצי. היומן נכתב בשנת 1943 ונתגלה לפני זמן לא רב – ב-19 באוקטובר 2004.
לאחר עליית הנאצים לשלטון נמלטה משפחתה להולנד. במהלך שנת לימודיה האחרונה בתיכון היא ובני משפחתה נאסרו ונלקחו למחנה הריכוז פיכט. זה קרה ב-1 באפריל 1943 (ולמרבה הצער, זו לא הייתה בדיחת אחד באפריל).
לאחר חודשיים, ב-1 ביוני, היא החלה לכתוב בחשאי יומן, כשחבר שלה ששמו קס ואן דן ברג, ביקש שתתעד את החוויות שלה במקום החדש שאליו נשלחה.
כך קרה בשיומן הלגה תיארה סיפורים שהתרחשו במשך 21 ימים בחודשים האחרונים לחייה, בזמן השואה. היא מספרת ביומן על האימה ועל הפחד שמלווים את החיים תחת שלטון הנאצים. זאת לצד תיאורים של החיים היומיומיים במחנה הריכוז בתנאי חיים קשים מאוד. בנוסף, היא ציירה בעיפרון את המחנה.
כחודש וחצי לאחר שהחלה לכתוב את היומן היא נרצחה במחנה סוביבור, יחד עם אביה, אימא ואחיה בן ה-15. גם ביום האחרון בחייה היא כתבה ביומן וניסתה לתאר כמיטב יכולתה את התחושות לגבי גורלה המר.
היומן שלה הלגה, ביחד עם כמה מכתבים, עט נובע, מגבת קטנה וקווצת שיער מראשה, נארזו בתיק יד בצבע חום והוברחו ממחנה סוביבור. רק בשנת 2004 היומן הובא לידי עובדי ארכיון בטילבורג. מי שהביא להם את היומן הוא בן של אותו חבר של הלגה, דן ברג. היום היומן נמצא בארכיון הלאומי של הולנד.
פטר גינז
פטר היה נער שגדל בצ'כיה. הוא חלם לצאת למסעות בימים ובחלל ומאוד אהב את הסופר ז'ול ורן. הוא מאוד אהב לצייר ולכתוב והוא השאיר אחריו ציורים רבים. האסטרונאוט הישראלי אילן רמון ז"ל לקח את החלל העתק של ציור שלו, המתאר איך כדור הארץ נראה מהירח. יש אסטרואיד בחלל שאפילו נקרא על שמו.
כשהיה בגטו טרזין, הוא החל לחבר לבד מתוך הזיכרון מילון שמתרגם מילים משפת האספרנטו (אותה ידע לדבר) לצ'כית. בנוסף, הוא היה עורך של עיתון נוער סודי בשם "וודם". הוא ערך אותו במשך שנתיים, עד שנשלח לאושוויץ.
רק בשנת 2003 התגלה היומן של פטר, ממש במקרה, בעליית גג בפראג. היומן מתאר את תקופת המלחמה עד שהוא נשלח לגטו בגיל 15. היומן יצא לאור בארץ ובמדינות נוספות.