את כל התפתחויות האש, החל מהיום בו נדלקה, דרך 82 שעות הבערה, עד שהצליחו להרגיעה סוף סוף ביום ראשון, ועד הגשם המרגש והקצר הזה שהגיע רק ביום שני בבוקר, חוויתי בין השתחוויה להשתחוויה.
יום חמישי, ואני בעיצומה של הצגת "המלאך" של תיאטרון בית-לסין ביבנה. בין סצנה לסצנה אני עובר מאחורי הקלעים ושומע את פועלי הבמה מדברים על שריפה בצפון. בהתחלה אני לא מתרגש. יש שריפות בצפון מדי פעם, וחוץ מזה, אני באמצע הצגה. צריך להתרכז! אני מחליף תלבושות, עובר מבגדי המלאך הלבנבנים לחליפת הנסיך הירוקה, עוד כניסה לבמה, עוד ריקוד, וכל מעבר במסדרון התיאטרון מעשיר אותי בעוד אינפורמציה. כל הצוות הטכני אוחזים במכשירים הסלולריים ומתעדכנים.
"פינו את בית-אורן", מלחששים. וואו. רגע לפני סצנת החתונה אני מנסה להיזכר, האם יש להורים שלי חברים בישוב? "זה נראה כמו פטריה גרעינית", אומר לי אחד ומראה לי תמונה מחרידה ומעושנת באייפון שלו, "אומרים שזה בגלל מזבלה פרטית שהבעירה פסולת". מה? מאיפה הם בטוחים? כמה דונמים נשרפו כבר? אופס, אני צריך להיכנס לבמה ולחפש את המלאך אראל. הוא בדיוק נחטף והושלך לכלא... "אוטובוס. לפחות 40 הרוגים. הוא עלה באש".
עם הידיעה הזו אני נכנס לשיר את שיר הסיום. מגייס חיוך בכל כוחותיי. אולי הילדים באולם לא שמעו על הקטסטרופה. מגיע להם סוף טוב להצגה הזו.
בדרך חזרה לתל-אביב כל השחקנים כבר מתעדכנים בכל הפרטים. אני מגיע לבית הדודים שלי כדי להדליק איתם נר שני, וכולם יושבים מול הטלוויזיה ובוהים באש המתלקחת. כמה שאנחנו רגילים לאסונות, משהו במראה הזה קשה לי מהרגיל. הכרמל, ההר הירוק תמיד, זה שכל כך טוב לטייל בו ולאהוב את הארץ הזו, נשרף. והכל קורה כל כך מהר!
עוד יום, ועוד 3 הצגות. ושבת. ועוד 3 הצגות. וככל שעולים מספרי ההצגות, כך עולים מספרי הדונמים השרופים. האנשים הנפגעים. המטוסים הזרים המגיעים לעזור. העצים המתים. ביום ראשון, כבר אחרי הצגה אחת של "המלאך" בהרצליה, אני נוסע שוב ליבנה, לעוד שתי הצגות של "משחק ילדים". בשלב זה השמועה מתחזקת: הושגה שליטה על האש. יותר מחמישים אלף דונמים של ירוק הפכו שחורים. 5 מליון עצים שרופים. מה הם המספרים הללו? אי אפשר להתחיל להבין. ופתאום, מספר ההצגות שיש לי לעשות בחנוכה נראה קטן למדי.
מוזר תמיד לעלות לבמה ולבדר את הילדים כשקורים דברים קשים כל כך מסביב. מצד שני, אלו בדיוק הרגעים בהם אני מרגיש נחוץ מהרגיל. איזה כיף שאפשר לשמוע ילדים צוחקים, למרות הכל. לתת גם להורים רגע של נחת, של עליזות, של התרגשות.
ביום שני, אחרי עוד 3 הצגות של "המלאך" בחולון, גיליתי שהמיקרופון שהיה מודבק לי ללחי כל היום התחמם באיזשהו אופן, וגרם לי לכוויה עגולה ומכוערת. רציתי להתבכיין, אבל פתאום לבכות על כוויה נראה היה לי לא כל כך במקום. כולנו קיבלנו כוויה די רצינית בחנוכה הזה. וכולנו הדלקנו נר שמיני ואחרון, ושמחנו. כי כמו בדרך כלל, אין לנו שום ברירה אחרת.
שיהיו לנו חגים משמחים, ושתבער רק אש טובה.
אמן.